קל להיות חכמים בדיעבד

בשבוע האחרון מדינה שלמה בזעזוע קשה מתופעת רצח ילדים על ידי הוריהם. בתחילת השבוע היתה זו אם מירושלים שרצחה את שני ילדיה, ובערב החג היה זה אב שהשליך את שני ילדיו אל מותם, והתאבד.

רציחתם של ילדים תמימים על ידי הוריהם מציפה אצל כולנו רגשות - כהורים, כסבים, כשכנים וכבני אדם. רגישותם של הגורמים המטפלים, ובכללם העובדים הסוציאליים, המטפלים באוכלוסיות של ילדים ונוער, חסרי ישע, קורבנות אלימות במשפחה - ועוסקים בין השאר בהערכת המסוכנות של אדם לעצמו ולאחרים - גורמת להם מעבר לזעזוע גם לקושי של לחזור, לבדוק ולבקר את עצמם.

באשר לעובדים הסוציאליים, הדילמות הללו מלוות אותנו, וימשיכו ללוות, יום־יום ושעה־שעה. אחרי כל אירוע טרגי ובלתי נתפס, אנו עדים לאצבע המאשימה ולטענה ש"הכתובת היתה על הקיר". קל להיות חכמים בדיעבד. אך בהחלטותינו אנו חייבים לזכור כי המנבא הטוב ביותר של העתיד הוא העבר.

עובדי הרווחה, הן בירושלים והן במועצה האזורית עמק חפר, נמצאים עתה בעין הסערה, מקום שקשה להיות בו. הם נמצאים שם כי לציבור שנחשף למעשי רצח נוראים ומזעזעים אלה יש ציפיות גבוהות מאנשי הטיפול בכלל, והעובדים הסוציאליים בפרט. אך האצבע צריכה להיות מופנית כלפי הצד הפוגע ולא לעברם של גורמי הטיפול והסיוע.

הציבור מכיר עכשיו את ילדי משפחת גור, כמו שהוא זוכר את ילדי משפחת בן־דרור, רוז פיזאם ואחרים, אולם הוא אינו מכיר את אלפי המשפחות והילדים שעוברים מסכת אלימות, כאשר אנו, כאנשי מקצוע, מעורבים בחייהם ומגנים עליהם. לא כל הציבור מכיר את מיעוט הכלים אשר מדינת ישראל נותנת בידינו כדי שנוכל לקחת את כל הידע, הכישורים, המסירות ועולם הערכים שלנו ולנצלם לטובת אלה הזקוקים להגנה הטובה ביותר.

דרכם של העובדים הסוציאליים להתמודד עם המציאות הנוכחית היא להמשיך לדבוק בערכיהם המקצועיים, ועל כולנו לפקוח עיניים ולדווח על כל אירוע חריג. רק כך אולי נוכל למנוע את הרצח הבא.