השעה שתיים לפנות בוקר. מונית נכנסת אל רחוב צר בדרום תל אביב. היא עוצרת ליד בניין ישן שפח אשפה ענק העולה על גדותיו ניצב בחזיתו. כעשרה אפריקנים עומדים ליד הבניין. חלקם מתגודדים בקבוצות בפינת הרחוב, אחרים יושבים על שפת המדרכה. אני יורדת מהמונית ופוסעת לעבר חדר המדרגות. אחד האפריקנים קם והולך לעברי ואז... לא קורה כלום. הוא חולף על פניי ואפילו לא מזכה אותי במבט.
גם בשעות היום הרחוב שבו אני גרה, בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב, אינו משדר בורגנות תל־אביבית נינוחה. הוא משלב לא מעט תעשייה, בתי מגורים, חלקם מאכלסים עובדים זרים, פליטים, מסתננים - איך שתרצו לקרוא להם - והרבה הרבה לכלוך.
מעולם איש מהשכנים האפריקנים שלי לא הטריד אותי, לא פיזית ולא מילולית. אנו חיים זה לצד זה, מרפסת מול מרפסת, חולקים אותה טריטוריה שעיריית תל אביב מעדיפה להזניח כבר עשרות שנים, חוץ מזה אין בינינו יותר מדי מגע.
אני יודעת שיש שכונות בדרום תל אביב שבהן המצב גרוע הרבה יותר, אבל אין דין כל השכונות זהה. אזור התחנה המרכזית, למשל - שכונת נווה שאנן - הוא אזור מוכה פשע, שהרשויות לא מצליחות להתמודד איתו שנים רבות, והמצב הנורא הזה שרר שם גם לפני שדרכה בו כף רגלו של המסתנן האפריקני הראשון. גם בשעות היום מי שנידון להחליף שם אוטובוסים לא מלקק דבש. חם שם, מטונף שם ומפחיד שם. המתחם כולו הוא אנדרטה שצועקת הזנחה פושעת של כל מי שאינו אמיד במדינה הזאת.
בניגוד לשכונת נווה שאנן שליד התחנה המרכזית, שכונת התקווה ושכונת שפירא הן שכונות מגורים שמשקיעים רבים משכירים בהן כל מיני כוכונים טחובים ומטים לנפול למהגרים ולפליטים אפריקנים, חלקם ממש בלתי ראויים למגורי אדם. לכן, אין פלא שרבים מהם מעדיפים להעביר את זמנם ברחוב, עובדה שאינה נעימה בלשון המעטה לתושבים הוותיקים. וכשהמצב מידרדר לפשע, יש פגיעה נוראה בתחושת הביטחון האישי ומפלס הזעם עולה.
אין ספק שמדינת ישראל צריכה למצוא דרך להתמודד עם עשרות אלפי המסתננים ששוהים בשטחה בשנים האחרונות. המצב טומן בחובו לא מעט אתגרים, אבל חלק מהאתגרים האלה היו כאן גם קודם. גם לפני המסתננים מאפריקה השכונות הדרומיות של תל אביב סבלו מהזנחה; יותר תאורה ברחובות, יותר שיטור קהילתי, וגם חינוך, בהחלט עשויים לשפר את המצב - עם או בלי קשר לעניין הדמוגרפי.
מה שלא ישפר את המצב הוא למנוע מהמסתננים לעבוד. מה שלא ישפר את איכות החיים של תושבי השכונות הדרומיות הוא לשלוח אותם משועממים לרחובות ולגנים, זנוחים לחסדי האלכוהול. מה שבטח לא יועיל הוא להלהיט את הרוחות.
כאן גם יש לתקשורת תפקיד חשוב: להצביע על בעיה ולהציע פתרונות זה תהליך חשוב ששום דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלעדיו, אבל חשוב גם לא להצית בציבור פרנויה, כי את המחיר נשלם כולנו - והוא יהיה הרסני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו