הם נולדו כשהמדינה היתה בת ארבע, אולי חמש, מקסימום שש. בנים לניצולי שואה, ילידי הארץ, לוחמי תש"ח, פעולות תגמול ומבצע קדש. אלבומי ניצחון, חשופים בצריח, אנשי הפלדה וריח משכר של אבק וזיעה, היו עבורם אבן שואבת, להוכיח לעצמם, לחברים, להורים, כיצד עשרות טונות של פלדה מתמזגים עם חלומות של בני 18 ו־20.
בקו"ם, קיטבג, מספר אישי, נשארים שבת, טירונות ברפיח, מסדר המפקד ומספר הנקישות ברומ"ט. שומר שירותים, תורן מטבח, קמוקין וסידור טנק הפכו לשפה שנייה ולחיי השיגרה. מגדלי שמירה, ריצת בוקר וקולות מואזין יצרו תמונה כמעט פסטורלית, שרואים רק בסרטים. מיטות הברזל, מזרני הקש והמים עם הכלור החזירו אותם למציאות של בסיס טירוני שריון. קורס המקצועות מוצא אותם עם כומתה שחורה - "הסוס הלבן" בג'וליס ילמד אותם מהי הופעה.
נהג, מזקו"מ, לום וגריז... תותחן, טען קשר וכובע במצב אדיש הופכים בתוך חודשיים חבורה זרה לאנשי מקצוע בזחל, צריח ותובה, תחילתה של ידידות מופלאה בין אדם לפלדה. מצד אחד, טנק צנטוריון בריטי, שמרוב שיפורים הפך כמעט לטנק העברי הראשון. מצד שני, נערים שהתגייסו להגשים חלום, להוביל, לפקד. בעוד כל חבריהם מחזרים אחר בנות גילם, מוצאים עצמם הנערים מתאהבים בשוט קל.
תרגולות, בוחן תחנות, הורדת זחל, פירוק 0.3, תיאום כוונות. "צוות אנו עולים לעמדת תצפית", נהג התקדם, נהג עצור! תותח מעיך 1500 טנק על, נהג לאחור! מקלע לא יורה - יש מעצור! 3 כאן "כוכב" אמרתי עבור! 2 כאן "לביא" סע לאחור. מסלול טנק, תרגיל מחלקה ופלוגה יצרו מכונת מלחמה.
* * *
שבת, 6 באוקטובר 1973, צפירה קוטעת שלוות יום כיפורים. פלוגות כ' ו־ל דוהרות לכיוון התעלה, רכב אש מוביל נערים למלחמה. 22 טנקים מאוישים במפקדים העתידים של החיל, נמצאים במירוץ עם הזמן, להגיע לקו המים. מעוזים, תעוזים, "מילאנו" ו"מפרקת" מקבלים את פניהם במלכודת אש בלתי פוסקת. בבת אחת מתפוררים מולם סיפורים על אויב מובס וידיים מורמות.
"צוות בזוקה אש", שהיה עבורם תרגולת פשוטה, נתקל במציאות של סאגר שפוגע במטרה. הפחד, הגבורה והאחווה הופכים את החניכים, בן לילה, ללוחמים. אין מדובר בתרגיל מול שלדה שאינה מגיבה. הם תופסים, זה לא משחק מלחמה!
ליל מלחמה ראשון - לילה שאיש לא ישכח, עת שבגופם עצרו אויב שפלש. טנקים נפגעו, מתכת הותכה, גופות הנערים החזקים מכל פלדה! לילה שלם, 12 שעות לחימה ושתי הפלוגות שהצטמצמו לאחת. לביא שוב לא ישאג, 3 שוב לא ירים דגל - והעיניים מביעות את כל היתר.
יום שני, 8 באוקטובר: חמוטל, שאריות הפלוגות מוטלות לקרב שבטרם התחיל, נגמר. לבד, הן מסתערות מול מתחם אויב, התגבור מתעכב. על סיפור המעטים מול רבים הם גדלו, אך זה הפך לגורלם. הלוחמים צמאים לחיים.
צבא ההגנה עבר להתקפה. שארית הפלוגות מוצאת עצמה מעבר לתעלה. קרבות שין בשין וחיסול אתרי טילים, מובילים את הכוח לימי הלחימה האחרונים. מקץ ימי לחימה מדממים, הרוגים, נעדרים ומעטים שלמים בגופם. הרחק מקו המים, עמוק בשטח מצרים, יכולים הלוחמים להסתכל ולומר: "את המוטל עלינו עשינו במחיר כבד, אבל עם טעם של ניצחון".
והיום, 40 שנה אחרי, לוחמי הפלוגות, בהתרגשות רבה, בראש זקוף, בגאווה מהולה בעצב ובתקווה אומרים: "נתנו את כל מה שהיה לנו - אומץ, תושייה ודבקות במטרה. תמימות ואולי גם אשליה, שאפשר להגן על המדינה ללא הקרבה, ושאולי זו המלחמה האחרונה".
"היינו נערים וזה היה מזמן", חיילי פלוגות כ' ו־ל', קורס מפקדי טנקים, שוט קל.
נכתב ע"י מפקד פלוגה כ', במלאות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, לזכר חיילי פלוגות כ' ו־ל' וקורס מפקדי טנקים גדוד 198 שנפלו ולכבוד כל מי שאיתנו היוםטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו