בשבוע שעבר ראש הממשלה נאם בפני עצרת האומות המאוחדות בניו-יורק - ולאחר מכן עבר מאולפן לאולפן כדי לשטוח את טענותיו ולהסביר שיש צורך להמשיך ולעמוד על המשמר בכל הנוגע לאיראן. אך בעודו מדבר שם באו"ם, שתי סוגיות חדשותיות עלו לכותרות בשיחות המסדרון ברחבי הארץ. הראשונה, סדרת הכתבות של הכתב הכלכלי של ערוץ 10 מתן חודורוב, על תופעת ההגירה מישראל. השנייה, השקתו המפוארת של בית הקפה Cofix בתל אביב, אשר תפריטו הוא על טהרת ה-5 שקלים.
הסדרה של חודורוב "היורדים החדשים" (הכינוי הפוגעני "יורד" הודבק במהלך השנים לאלו שעזבו את מולדתם בישראל בחיפוש אחר מקום טוב יותר בחו"ל), יורדת לעומקו של גל ההגירה של צעירים ישראלים, שרבים מהם משתקעים בברלין. כמובן שיש פה גם את הסיפור שאי אפשר להתעלם ממנו - סגירת מעגל המתבטאת בכך שנכדיהם של יהודים שברחו מהנאצים, רואים איך הנכדים שלהם זורמים בהמוניהם לגרמניה בחלוף כמה עשורים בודדים, והכול -- בגלל דיור בר-השגה, סם המריחואנה הזמין, ופאבים טרנדיים. זהו אכן נושא מעניין השווה בדיקה, אך לא כל הישראלים שרואיינו עזבו לאירופה, חלק בארה"ב כמובן, ואחרים נמצאים באוסטרליה. במובן הזה הכתבות לא מבשרות על משהו חדש.
לאורך השנים של המדינה הצעירה שלנו, היו גלי הגירה ממנה, ובהתאם לכך היו גם מאמרים, תזות לדוקטורט ושיחות סלון אשר ניסו להתחקות אחר התופעה. מדי פעם, כאשר צץ הנושא "לאן פניה של הציונות מועדות", העיתונאים מזכירים לנו שהבנים או הנכדים של אבות האומה, של פוליטיקאים או של סופרים מפורסמים, גרים מחוץ לישראל. הדוגמא שמרבים להשתמש בה היא המקרה של אלון בן גוריון, נכדו של ראש ממשלתה הראשון של ישראל, אשר מנהל את בית המלון וולדורף-אסטוריה בניו יורק.
ב-1976 ראש הממשלה יצחק רבין קרא לאלו שירדו מישראל "נפולת של נמושות". רבין כמובן, כמו שאר חבריו הביקורתיים והמתנשאים - בילו זמן רב בחו"ל במסגרת עבודתם או במסגרת פרטית, ולכן ההתבטאות הזאת הייתה מושא לביקורת, והוא הותקף כצבוע. בימינו, שר האוצר יאיר לפיד מותקף באותו האופן בגלל התבטאויות דומות.
כועסים עליו על איך הוא, שחי כמה שנים בחוץ לארץ, מעז לתקוף צעירים ישראלים שבוחרים לגור בחו"ל. אבל יותר מזה, כועסים עליו כי הוא נתפס כגורם לתופעה בהיותו השר שאחראי על המשק. ואכן, ללא קשר לדעותיהם של כאלו ואחרים על התופעה ועל הלגיטימיות של עזיבת הבית, כולם מסכימים שההגירה מישראל היא אשמתה של הממשלה ורואים בה כאחראית למניעתה.
כמו תמיד, אלו שמתבכיינים וטוענים טענה זו טועים בסיבות שהם מונים. בית הקפה Cofix, על מחיריו הזולים במיוחד, הוא הדוגמה הניצחת לכך שתפקידה של הממשלה הוא לתת למשק לנהל את עצמו, במלוא מובן המילה, לא רק בצורה מטפורית. כאשר היא פועלת לפי הכלל הזה - כמו למשל כאשר היא הסירה מגבלות על חברות הסלולר - הציבור מרגיש את היתרונות המידיים של כלכלה תחרותית.
בערך ארבע שנים לאחר שרבין טבע את המונח המפורסם בגנות ההגירה מישראל, בית המרקחת "אלבא" ברחוב יפו בירושלים הודיע שהוא מוריד מחירים באופן משמעותי. במקום לשמוח, כל עם ישראל, על כל גווניו, תקף בחריפות את המהלך הזה, בטענה כי הוא יפגע בצרכנים.
כאמריקנית שהיגרה לישראל בשנת 1977, לא הצלחתי להבין על מה כל המהומה. איך, לכל הרוחות, אפשר להגיד שמחירים זולים יותר יכולים להיות בשורה רעה לצרכן?
התשובה שקיבלתי היא שהפעלול הזה של "אלבא" יגרום לבתי מרקחת אחרים לפשוט את הרגל. זה יהיה דבר נורא, לכאורה, כי הצרכנים כבר לא יוכלו ללכת לבית מרקחת השכונתי בשביל לקנות כדור נגד כאב ראש, מעתה והלאה הם יהיו חייבים לנסוע באוטובוס או לנהוג במכונית למרכז העיר.
חלק מבתי המרקחת ייעלמו אך אחרים ימצאו דרך להתחרות, אם לא תהיה באפשרותם להוריד מחירים יוכלו למצוא דרכים יצירתיות לפצות על כך. אולי הם יוכלו למכור מוצרים שונים ליד הקופה. "כמו מה?", שאלו אותי, "אני לא יודעת", אמרתי, "אולי סוכריות על מקל". "סוכריות על מקל?", שאלו אותי ישראלים ספקניים, "בבית מרקחת?".
הרבה דברים השתנו מאז. אין על כך מחלוקת, לכל הפחות, שהישראלים עכשיו יודעים להעריך מה זה דיל אמיתי, ולכן Cofix מפוצץ באנשים מאז שנפתח, ובתי הקפה באזור מנסים לחשוב על דרכים לקאמבק.
אך מה שהציבור עדיין לא הצליח לעשות הוא לחבר את כל הנקודות, באופן שחוסר שביעות הרצון שהוא חש יתורגם לתמונה אחת גדולה יותר - ככל שהממשלה מכתיבה פחות, כך החברה בכללותה מרוויחה יותר, מדינת ישראל, הלא היא ה-Start-up Nation, כבר מזמן הייתה צריכה להתעורר ולהבין את מה שמובן מאליו: בשוק בריא, תופעת ההגירה - כמו יוקר המחיה - תטפל בעצמה.
רותי בלום כתבה את הספר – "To Hell in a Handbasket: Carter, Obama, and the 'Arab Spring'"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו