זה כ־15 שנים אני מחנך בבית ספר ממלכתי־דתי בתל אביב, ובכל התקופה הזו אני רואה בדמותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל אתגר גדול מאוד. חיבוריו, מאמריו וספריו נמצאים על מדפי הספרים בביתי, ושיעורים רבים כמו גם פסקים שפסקתי לאנשים שונים, ובהם תלמידיי ובוגריי, לקוחים מתוך תורתו.
אפילו שיעוריו, שאותם שמעתי בשקיקה, היו בשבילי דוגמה מופתית לשיעור הבנוי בצורה מתודית הנותנת את האפשרות לכל אדם להיות מרותק אליו. שיעור המתחיל בדרך כלל בשקלא וטריא, ממשיך בענייני הלכה, עובר לאגדה ומדרש ומגיע לאקטואליה. כשאני בונה שיעור על פי עקרונות אלו, הצלחתי לעניין את שומעיי מובטחת.
אך למרות הכל עדיין מתבלבל אני בהכרתו של הרב עובדיה כמורנו ורבנו בבתי הספר הממלכתיים־דתיים. הרב, כמו גם רבנים נוספים שהסתופפו בצל קורתו ונמצאים בשטח - בבתי כנסת, בקהילות, במוסדות החינוך של תנועת ש"ס (החינוך המוכר שאינו רשמי - מוכש"ר) - לא חיברו משנה חינוכית שיכולה להתאים לחלק גדול משומעי לקחם. יש פער גדול מאוד בין המשנה ההלכתית הברורה והחדשנית לבין המשנה הציבורית - המבולבלת לטעמי.
הדילמה הראשונה שעלתה מול עיניי היתה בשעה שתלמיד חזר ביום ראשון מחופשת השבת וסיפר לי בלהט שהיה בשיעור בשעה 23:00 בלילה בשבת. הדברים ששמע שם היו נגד השירות הצבאי ולעיתים אף באופן פוגעני נגדי אישית. ואני, כאיש חינוך, מתלבט איך להגיב לתכנים, שהרי ברוך השם שתלמידי מבלה בערב שבת בשיעור תורה ולא ברחוב.
הציבור המסורתי, שעל פי סקרים רבים מהווה שיעור גבוה מהציבור היהודי בארץ, קיבל חיזוק גדול מאישיותו של הרב עובדיה ותלמידיו. אך צריך לומר את האמת - בד בבד עם החיזוק הרוחני והערכי, חלה נסיגה גדולה ביחס של ציבור שלם שחי חיי תורה ועבודה כלפי המדינה וערכיה.
ידוע הוא שהחיבור למדינה ולתרבות הכללית, כמו גם מעמד האישה וסמכות חכמים, הם העקרונות העיקריים המפרידים בין הציבור הממלכתי־דתי לציבור החרדי. מאז קום המדינה ידע הציבור המסורתי להיות מחובר למוסדות המדינה ולתרבות הכללית, ולאחר פרק זמן שנדרש באופן טבעי, זכינו לראות אנשים מסורתיים מובילים ומנהיגים בתחומי ציבור רבים. אלא שמהלך זה נבלם ב־30 השנים האחרונות, בין השאר בעקבות הקמתה של תנועת ש"ס.
נכון שצמחו גם דברים טובים מכך, אך האם הצער שווה בנזק המלך? אם אני נלחם על תלמידים המושפעים על ידי רבניהם להיות "שליחי פיצה" כל חייהם ולעשות זאת בשמחה כי לימודים באוניברסיטה "יקלקלו אותם", הרי צריך לחשוב אם אין צורך בשינוי. אולי עכשיו זאת הזדמנות לכך.
גדלותו התורנית של הרב עובדיה היא נר לרגלינו ופריצת דרך לתוכנית הלכתית רוחנית ודתית, אך הנגזרת מדבריו (שגזרו בדרך כלל אחרים) היא המובילה לדילמה: היציאה נגד החיבור לחברה בישראל והיצמדות לחברה החרדית, תוך כדי היבדלות מהחברה הדמוקרטית, ללא ניסיון להוציא מגזרים רבים מהמעגל הסוציו־אקונומי הנמוך שלהם דרך השכלה ודעת בשילוב לימוד תורה וערכי המורשת היהודית.
הכותב הוא מנהל ומחנך בית הספר "ראשית", ת"אטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו