כוחות השוק הכריעו את הפירמידה
את מה שלא עשו השכל והכוח הפוליטי, את מה שלא ביצעו שרים ופוליטיקאים וועדות של פרופסורים מומחים ושל ביורוקרטים רמי מעלה, לא כלבי השמירה בתקשורת, לא עורכי דין ורואי חשבון נכבדים, לא הבנקים ולא הרגולטורים האמורים להבטיח את החסכונות שלנו, עשה לבסוף מספר קטן של אנשים שהזהירו כי המלך הוא עירום. אך צעקתם היתה יכולה להיות לשווא, לולא הכריע שוק האג"ח שנוחי דנקנר לא עמד בפירעונן כדי שמלך האוליגרכיה ימצא עצמו חסר אונים. כך הקיץ הקץ, לפחות בינתיים, לשליטת איש אחד בפירמידת הענק שאיימה על כלכלת ישראל.
הסכנה היתה גדולה לא רק מפני שהפירמידה, כמנהגה, היתה ממונפת בצורה שלא היה סיכוי שבעליה יוכל לעמוד בהתחייבויותיו, ועל אף מעשי הלוליינות הפיננסית המרשימים שלו (שרוב המופקדים על טובת הציבור לא רק שלא מחו נגדם אלא סייעו להם); ולא רק מפני שהפירמידה נעשתה גדולה מכדי להיכשל, אלא מפני שהיא ניזונה מזרם הכנסות מטורפות שיצרו המונופולים שברשותה, שגזלו מהצרכן הישראלי כשליש בערך ממשכורתו (אחרי שהפוליטיקאים גובים כמחצית ממנה במסים). מספיק היה שכחלון אחד יחסום רק זרם הכנסות ספסריות אחד (סלקום) כדי שכל המבנה הלולייני יתגלה כסלטה מורטלה פיננסית, שבמזל לא שברה למשק את מפרקתו. עד עתה לפחות.
אז מה שמכנים בישראל בחשדנות ובבוז "כוחות השוק", הם שהכריעו לבסוף את מי שהיה האיש החזק ביותר בכלכלה הישראלית, איש בעל יכולות ואנרגיות רבות שאיפשרו לו לתחמן את כל הסביבה העסקית ה"מחוברת" של ישראל. הוא הצליח להפוך הון קטן שנבנה, איך לא, על קשרים במינהל מקרקעי ישראל, לחברת פירמידה ענקית. הישראלים היו העבדים שנאלצו לבנותהּ מחסכונותיהם.
בשלב זה של הסיפור, שספק אם הסתיים, דנקנר איבד כנראה את השליטה על האימפריה האדירה שבנה ושעשתה אותו ממליך מלכים וראש למפקיעי המחירים דרך המונופולים הרבים שבשליטתו. אך בל נשמח לאידו. כי נפילתו היא גם נפילתנו, נפילה של האתוס הציוני־סוציאליסטי שהדביק את הכלכלה הישראלית בפורנוגרפיה המרקסיסטית המלמדת כי רווח בא מניצול, וכי אינך יכול להיות איש עסקים מוצלח אלא אם כן אתה מנצל את הזולת, "דופק אותו", מתחמן את מהלכיך כך שאתה תצא מורווח בגדול והמתחרה בך נפסד ומוכה.
בכלכלה בריאה, במקום שמבינים כי עיסקה טובה אם היא טובה לשני הצדדים, דנקנר, איש מבריק ובעל תעוזה, היה יכול להיות גורם מתסיס ויצרני, אדם העושה לביתו, אך גם מביא תועלת לציבור הצרכנים שממנו הוא מתפרנס.
לא כך אצלנו. החינוך הצברי בנוי על שלילת המידות הטובות של הבורגנות, של יושרה, של שיתוף פעולה, של קבלת אחריות (מידות ההולכות ונעלמות גם במטרופולין של הבורגנות, בארה"ב) ושל הכרה כי "אין אדם שהוא אי לעצמו", משום שכולנו ערבים זה לזה אם חפצי חיים אנחנו. החינוך האנטי־יצרני הזה הבאיש את מיטב הפירות של הישראליות בחברה, בצבא, באמנות וכמובן גם בכלכלה.
בכי ישראל על דנקנר, הבטחה גדולה שסרחה. הטרגדיה היא שלך.