"האביב הערבי", שהחל לפני כארבע שנים, הפך חיש מהר לטלטלה אזורית, כזו שהובילה לערעור משטרים, לעליית האיסלאם הפוליטי, להתפוררותן של מדינות וחברות ולהתכנסותן חזרה אל המבנה השבטי והעדתי. זו, בתורה, הופכת לטלטלה אסטרטגית המשרטטת מחדש את המרחב ואת עתידו.
סימנה המובהק של הטלטלה הוא התפוגגות התקווה של הכוחות המניעים, קבוצות צעירים, ליברלים, שוחרי שינוי ואלו שביקשו לשנות דפוסי שחיתות שלטונית, שהתעצבה כמסורת. אותם כוחות, שהזרימו אנרגיה והתלהבות, חשים כי המהפכה נגנבה מידיהם, שיוזמתם נשבתה בידי כוחות שמרניים ואנטי־דמוקרטיים, בין שבשם האיסלאם ובין שבשם הצבאיות הלאומית.
התוצאה המובהקת של הטלטלה האזורית היא ערעור היציבות, הגברת הפרגמנטציה בחברות ובמדינות וחדירה גוברת והולכת של חזיתות ושל ארגונים איסלאמיים מיליטנטיים ופונדמנטליסטיים, הנאבקים בשרידי משטר כמו שבסוריה ואלו באלו בשם אללה והנאמנות לשריעה ולדרך האיסלאם. סוריה, לוב, לבנון ומצרים הפכו לחממות הנבטה וגידול של קבוצות ושל ארגונים, שאינם בוחלים בהפעלת טרור אכזרי כנגד אוכלוסייה אזרחית, שאינה מעורבת בלחימה אך נחשדת בעיני הארגון האחד כאוכלוסייה המזוהה עם ארגון אחר או עם המשטר הקיים. מיעוטים דתיים, בעיקר נוצריים, נרדפים עד חורמה ונרצחים וזרם של לוחמי ג'יהאד מכל קצוות עולם, ובכלל זה מאירופה, ממשיך לשטוף את זירות העימות ולהעלות את מחיר הדמים.
הטלטלה האזורית כבר אינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי של מדינות האזור והשפעותיה מחלחלות אל המרחב החיצוני, אל אירופה ואל השאר. השפעותיה נקשרות בסוגיות המטרידות את הקהילה הבינלאומית וביציבות ובאיזון של המערכת הבינלאומית. אלא שההשפעה אינה פועלת רק בכיוון אחד; גם התנהלותה של הקהילה הבינלאומית למול איראן, המתח שבין ארה"ב לרוסיה ולסין, התחזקותן של שתי האחרונות תוך כדי התגרות בארה"ב, הנתפסת כמעצמה נחלשת, משפיעים על הלך הרוח בזירות הלחימה ולא רק עליו, כי אם על ההתרחשויות עצמן.
מושג הנאמנות שינה פניו בשנות הטלטלה ואת מקומו תפסו החשדנות ומרחבי האינטרסים החדשים. אלו הרחיקו ידידות דוגמת טורקיה וסוריה, וקירבו יריבות חשדניות דוגמת סעודיה וישראל, או שהובילו להתחזקות מארג האינטרסים האסטרטגיים דוגמת מצרים וישראל. ארה"ב איבדה מיוקרתה וממעמדה, ואילו רוסיה הפכה לשחקן משמעותי ומשפיע יותר כשסין בוחנת את דרכה ומפלסת נתיבות למעמד של השפעה. מיעוטים אתניים דוגמת הכורדים מצאו שעת כושר לממש שאיפות לאומיות, שנכזבו במהלך שנים, ופועלים לעיצוב מציאות פוליטית חדשה בדמות אוטונומיה בעיראק, סמי־אוטונומיה בסוריה, והנסיבות המתהוות מייצרות הזדמנות בעיניהם לאיחוד אמיתי בין הכורדים מארבע כנפות (איראן, עיראק, סוריה וטורקיה). מיעוטים אחרים דוגמת הנוצרים בסוריה ובעיראק חשים את ריח הסכנה מצד האיסלאמים הקיצוניים וחווים באופן טראגי את אוזלת ידם של השלטונות, הנלחמים על שרידותם.
החורף המדמם שהוליד האביב הערבי משנה את מרחב הסיכונים, האתגרים וההזדמנויות של ישראל, והאירועים ממחישים את דמותה השונה ואת חריגותה בנוף האזורי. ישראל נתפסת כאי של שפיות ויציבות, אך יותר מזה, בעיני שחקנים אזוריים חשובים, דוגמת מצרים וסעודיה, היא נתפסת גם כמי שקוראת נכון את המפה וכיחידה שיכולה לפעול בנחישות למול איראן המתגרענת.
גם המיעוטים הדתיים והאתניים שבמרחב מבינים את מה שבעצם ידעו תמיד - שהמקום היחיד, שבו מיעוטים דוגמתם יכולים לחיות בכבוד ולשמור על אורחות חייהם ואמונתם, הוא ישראל. במציאות כזו משתנות מפות האינטרסים של השחקנים, בריתות ישנות מתפוררות, נאמנויות נסדקות ומוחלפות וחשוב מכל - לצד האיומים והסיכונים ניצבות גם הזדמנויות לעיצוב המרחב מחדש.
הכותב הוא מרצה וחוקר באוניברסיטת אריאל, שבה נערך היום כנס "הטלטלה האזורית במזרח התיכון - אתגרים והזדמנויות"