אלה ימים קשים עבורנו, ימים שמחזירים אותנו שוב 26 שנים אחורה.
ברגע שהודיעו לנו שעומדים לשחרר את חלאת המין האנושי הזה, זרקו אותנו שוב לתוך הרכב הבוער. אנחנו מרגישים שפתחו את הפצעים מחדש.
הולכים לשחרר מחבל שרצח אישה בחודש החמישי להריונה וילד בן 5 שלא היה יכול להגן על עצמו. את כל המחבלים האלו הופכים לגיבורים, ללוחמי חופש, שרחובות נקראים על שמם. אם לרצוח אישה וילד זה גבורה, שיתביישו.
בכל המלחמות בעולם מחליפים שבויים בסוף המלחמה. אני לא מתייחס אל המחבלים האלה כאל שבויים; אבל אהיה מוכן - אחרי שיחתמו על הסכם שלום ואחרי שאדע שהילדים והנכדים שלי יוכלו לחיות ללא פחד - לצאת ולהוציא בעצמי את המחבל הזה מהכלא. אמרתי כבר בעבר: תמורת שלום אמיתי אהיה מוכן לעזוב את הבית שלי באלפי מנשה, אהיה מוכן לעזוב את המקום שבו נשפך הדם של המשפחה שלי. אבל איזו תמורה אנחנו מקבלים פה היום? על הדם של המשפחה שלי מתניעים את השלום. זו בושה וחרפה.
המדינה בגדה בנו. המחבל הזה קיבל שני מאסרי עולם והוא מקבל כעת חנינה. המשפחה שלי נכנסה למאסר עולם אחרי מה שהוא עשה ולא יצאה ממנו עד היום. מי ייתן לי ולמשפחתי חנינה? הילדים שלי נפצעו קשה. הבת שלי תהיה ביום ראשון בת 35, וזו המתנה שהיא מקבלת ליום הולדתה.
אני מבקש מהממשלה שבחרתי בה: לא ייתכן שישחררו את הרוצח רק על סמך דיבורים על שלום. לא ייתכן לתת מחווה ענקית כזאת. תראו מה קורה בימים האחרונים, תראו את הפיגועים. השחרור של המחבלים הרי רק מתניע את הטרור.
לצערי, למדתי כבר שאין טעם להיאבק. גם אם יתרחשו פה מאה פיגועים עד יום ראשון, הם ישחררו אותם כי מדינת ישראל התחייבה והיא לא יכולה לסגת. בג"ץ דוחה אותנו בכל פעם מחדש. כל מה שאני מבקש כעת זה שלא ישחררו את המחבל לביתו שבקלקיליה, אלא שישלחו אותו לעזה. המחשבה שאצטרך לצפות ממרפסת ביתי בזיקוקים ובחגיגות שיתקיימו לכבוד שובו, צובטת לי בלב.
אייבי מוזס הוא בעלה של עפרה מוזס ז"ל, שנרצחה ב־1987 עם בנה טל ז"ל מבקבוק תבערה שהושלך על רכבם והתלקח