הרבי נקשר אל העמוד. התליין הניח על ליבו ספוגים רטובים, פיזר סביבו זמורות יבשות והעלה בהן אש. תלמידיו צעקו לו שישאף לקרבו את העשן ויחיש את מותו, אבל הרבי השיב להם: אני לא אפגע בעצמי, מי שהעניק לי את נשמתי הוא ייקחנה ממני. התליין ראה את סבלו ושאל: ואם אסיר מליבך את הספוגים, אתה מבטיח להכניס אותי איתך אל העולם הבא? הרבי הבטיח. התליין הסיר את הספוגים. הרבי מת מייד. התליין קפץ לתוך האש ומת יחד איתו. בת קול יצאה מן השמיים והכריזה ששניהם, הרבי ותליינו, מזומנים לחיי העולם הבא.
מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון הותירה את רישומה בתרבותנו הרבה יותר מאשר חייו. מעט מאוד ידוע לנו על תורתו, למרות שהיה חכם גדול, ואילו מותו המזוויע מתואר בעשרות מקורות. מה שמשך את תשומת הלב לא היה רק אופן המוות. הרומאים הקדישו להוצאות להורג את מיטב כישרונם היצירתי. זה היה אחד מתחומי המומחיות הבולטים שלהם. איטיות המיתה נחשבה בעיניהם לאמנות, והם התאמצו לשכלל אותה בכל האמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם.
סיפור מותו של רבי חנינא זכה לתהודה בעיקר בשל תגובותיו השונות להצעות של תלמידיו ותליינו. הוא לא הסכים לזרז את קיצו בפעולה אקטיבית כמו שאיפת עשן. אבל הוא כן הסכים, ואף ביקש, שיסירו ממנו את הספוגים שמעכבים את מותו.
רבי חנינא ידע את מה שכל חכמי ישראל ידעו, ולא רק אז, אלא לאורך כל הדורות: עיכוב המוות הוא עינוי, עינוי קשה, ואין שום מצווה למות בעינויים.
אז למה בימינו לא מבינים את הכלל הפשוט הזה? למה מערכת הבריאות מחברת את הורינו הזקנים למכשירים משוכללים שגוזרים עליהם מיתה ארוכה? ולמה אנחנו, ילדיהם האוהבים, רואים את סבלם המתמשך ולא תובעים מהרופאים להסיר את הספוגים?
מה זו הכרה
גם אבא שלי חובר למכשירים. כשהרופאים פסקו שלפי כל הפרמטרים המדעיים הוא לא יודע ולא מרגיש, הבנתי שיש דברים שאינם מדידים. אומרים הכרה יש בעולם, מה זו הכרה? האם אדם שלא מגיב לקולות של זרים, אבל פורץ בבכי כשאשתו וילדיו מדברים אליו, הוא חסר הכרה?
אצל אבא שלי זה נמשך שנה אחת. אריאל שרון שכב כך שמונה שנים. ילדיו של אריאל שרון האמינו, ועדיין מאמינים, שהם העניקו לאביהם את הטיפול הטוב ביותר. אני, לעומתם, חשבתי כבר אז, וחושבת עוד יותר היום, ששנתו האחרונה של אבי היתה נוראה ומיותרת.
לאחר הלווייתו אמרתי לילדיי: אם אהיה פעם במצב כמו של סבא, בבקשה אל תעשו לי את מה שאני עשיתי לו. והתביישתי, כל כך התביישתי, שלא היה לי אומץ, ולא היתה לי נחישות, ולא היו לי כוח ותעצומות נפש להתייצב מול הרופאים והאחיות המופלאים, שטיפלו בו באהבה רבה ובמסירות אין קץ, ולומר להם בגלוי, בפה מלא: די, מספיק, תנו לו ללכת.
מעדיפים להדחיק
עמותת לילך פעלה ברוח זו במשך שנים רבות. בשנת 2000 הוקמה ועדה ציבורית, שנתבקשה לנסח כללים ברורים למקרים של חולים שמבקשים להתנתק ממכשירים מאריכי חיים. בראש הוועדה עמדו הרב אברהם שטיינברג ופרופ' אסא כשר, והשתתפו בה רופאים, פילוסופים, רבנים מכל הזרמים ומנהיגים בני דתות שונות.
ולמרות ריבוי הדעות ומגוון ההשקפות, חברי הוועדה היו תמימי דעים שקדושת החיים היא ערך נעלה, אך גם איכות החיים היא ערך רב משמעות. וכאשר קיים מתח בין משך החיים לאיכותם, החולה עצמו, ורק החולה עצמו, יכריע מה הוא מעדיף.
מסקנות ועדת שטיינברג הפכו לחוק חשוב, שהעניק מענה לחולים סופניים, שעד אז יכלו למצוא את ישועתם רק בבתי המשפט. מערכת הבריאות קיבלה היתר לנתק חולים ממכשירי החייאה (אבל לא ממכשירי הזנה) ולא לעכב את מותם.
אבל החוק הרגיש והטוב הזה לא מספיק. לגמרי לא מספיק. ההיתר ניתן רק לחולה שלא צפוי לחיות יותר משישה חודשים. ומה עם חולה כמו אבא שלי שחי שנים־עשר חודשים? ההיתר ניתן רק לחולה שמבקש שינתקו אותו, או שבני משפחתו יודעים שזה היה רצונו. ומה עם חולה כמו אריאל שרון שלא שוחח על כך מראש עם בניו?
רוב האנשים לא מדברים על המוות של עצמם. בייחוד לא עם ילדיהם. כשאמרתי לילדיי את מה שאמרתי לאחר הלווייתו של אבי, הם ביקשו שלא אדבר איתם על זה. עשיתי כבקשתם. אין לי זכות להטיל עליהם את הפחדים והטראומות שהמיט עלי מותו. גם לא חתמתי על טפסים של עמותת לילך. אני מעדיפה להדחיק. כולנו מעדיפים להדחיק. ההדחקה מאפשרת לנו לחיות.
האם בגלל זה מגיע לנו שיניחו על ליבנו ספוגים ויגזרו עלינו מיתה מיוסרת?
הטכנולוגיה פועלת לרעתנו
בחודש הבא אהיה בת 55. יש לי סיכוי לא רע לחיות בבריאות איתנה עוד 30 שנים. הסטטיסטיקה הגנטית של משפחתי די טובה, ערכי הכולסטרול שלי ממש מצוינים, אני לא מעשנת, לא זוללת (רק לפעמים), עולה על הליכון כמה פעמים בשבוע ושותה אלכוהול בהנאה רבה, אך מעט. אבל גם אם יתמזל מזלי ואצליח לעבור את חיי ללא תאונת דרכים, סרטן אלים או פיגוע חבלני, רוב הסיכויים שאסיים אותם בייסורים.
הטכנולוגיה פועלת לרעתי. דור הסבים שלי זכה ברובו למוות קל ומהיר. הדור של הוריי מחובר לזונדות ולמכונות הנשמה. לא קשה לנחש מה צפוי לבני דורי. הקידמה הרפואית תייצר לנו מכשירים משוכללים יותר ויותר, שישאירו אותנו בחיים לא שנה אחת ולא שמונה, אלא עשר, חמש־עשרה ואפילו עשרים שנים. אם המטרה היחידה היא הארכת חיים, המדע לא יציב שום מגבלה. זו רק שאלה של זמן עד שימציאו את המכונה שתעכב את מותנו גם חמישים שנים ויותר.
ונשכב חסרי אונים, מונשמים ומוזנים, ולא נוכל לצעוק לילדינו שישחררו אותנו מכלא גופנו. וגם אם נוכל, לא תהיה לנו זכות. כי זה בדיוק מה שאנחנו עושים להורינו.
