שנים אני מתנדב באיחוד הצלה, ובמשך הזמן ביצעתי מאות החייאות וטיפלתי באלפי אנשים. אבל האירועים הקשים בירושלים בחודש האחרון, שבהם נחשפו חבריי למראות קשים של ילדים שנפגעו מפיצוץ בלון גז ומהרעלה מחומר הדברה, החזירו אותי למקרה שרודף אותי.
אל הבית של אסתי הגעתי ראשון, בלילה גשום. עוד בחדר המדרגות פגשתי זוג הורים מפוחד ומבוהל. לא הספקתי להוציא מילה וכבר הובהלתי לחדר הילדים הצבוע בוורוד, שם ראיתי ילדה בת שמונה שוכבת על המיטה, עיניה עצומות ללא דופק ונשימה. התחלתי לתפקד כמו רובוט, לא עצרתי לחשוב - כדי לא להתמוטט. התחלתי בהחייאה אבל לא הצלחתי להחזירה לחיים. הצוות קבע את מותה, ואני עמדתי בצד בזמן שהאחות הקטנה בכתה וביקשה מאחותה לא לעזוב אותה. הרגשתי שאני מתפרק, הזעקה שלה נכנסה לי ללב ומאז לא יצאה.
כמתנדבים ברפואת חירום אנחנו מגיעים ראשונים לאירועים, המוות הוא עניין שבשיגרה. האנשים שמחוץ למעגל ההצלה שואלים אותי תדיר איך אני מתמודד, ולאחרונה אני מרגיש צורך לענות על השאלה גם לעצמי. כיצד אפשר לראות, לטפל ולעזור, ועדיין להישאר שפוי. טיפלתי במאות מקרים, חלקם הסתיימו בצורה טובה וחלקם בטרגדיה. תאונות דרכים קשות, נערים ונערות שנטלו את נפשם, תינוקות במצב קשה. התמונות רצות בראשי כרגע כסרט נע, זעקות לעזרה נשמעות מכל כיוון וריח הגופות החרוכות עולה באפי. לא קשה לנו לחיות את הטרגדיה, אבל המוח משווע לפרוק את המידע בכל הזדמנות; גם הוא מבין שחייבים לשחרר.
אנחנו מגיעים לעזור ועומדים מול דילמה, בין הצורך לתת לאנשים המטופלים פנים, סיפור, לראות את בני המשפחה ולהבין את מצבם הקשה כשהם מזעיקים אותנו, לבין הצורך לתפקד בכל מצב. זה נוכח בכל יום, בכל שעה. אסור לעשות טעויות בשטח אבל גם אסור לאבד צלם אנוש, לשכוח שאנחנו מטפלים באדם שנאהב ואוהב. קשה לנו, מאוד, אבל הכוח המניע לעזוב כל עיסוק בשביל להציל חיי אדם חזק מכל.
אנחנו, שעוסקים יום יום בדיני נפשות, צריכים למצוא את האיזון בין הרציונלי לאמוציונלי. הגענו למקום זה כדי להציל חיים ולסייע, אסור לתת לשום דבר להפריע לתהליך.
העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת, משנים של ניסיון, היא שיתוף. אל לנו להתמודד לבד עם הטראומה. לצערנו, איבדנו בשבוע שעבר איש יקר ומוערך, קצין במשטרה בעל נפש עדינה שלא היה יכול לסבול את מראות הזוועה. המפגשים האינטנסיביים עם טרגדיות פצעו את נפשו וגופו. המראות שאנחנו רואים בשטח עלולים לגבות מחיר כבד, מכל אחד. נותר לנו רק לדעת שאנו מבצעים עבודת קודש ששווה הכל.והעיקר - שאנחנו אף פעם לא לבד.
הכותב הוא מתנדב באיחוד הצלה בירושלים