מקרי האלימות הקשים שבהם מעורבים בני נוער אינם יורדים מסדר היום. הציבור נחשף רק למקרים המדווחים, אולם אירועים שבהם, למשל, נער דוקר אדם מבוגר או נער אחר רק כי נאמרה מילה "לא במקום" הפכו, לצערנו, לדבר שבשיגרה. האלימות הפכה לדרך ביטוי עבור הילדים והנוער שלנו.
הנוער הולך לבית הספר בפחד. אחרים מטילים פחד על חבריהם לכיתה ולשכונה. ובואו לא נלך רק למקרי הקיצון הכוללים כלי נשק - מה בנוגע לחרמות בכיתה? משיכת מכנסיים של תלמידים ותיעוד האירוע המשפיל ברשתות חברתיות? הצקות באופן תדיר? ילדים שלא מוכנים לרדת מהבית חודש שלם כי הם יודעים ש"מחכים להם למטה" כדי לפגוע בהם? הנזק הנפשי הנגרם מהתנהגויות כאלו הוא עצום.
אותם צעירים זורעי אימה סובלים לרוב מהיעדר מבוגר משמעותי בחייהם: הורה, אח/אחות בוגרים, בן משפחה קרוב, מורה או מדריך נוער. הצעירים חייבים יד מכוונת ואי של יציבות בחייהם כדי לשלוט בתוקפנותם. נער שמרים סכין אינו מבין באותו רגע את השלכות מעשיו. כמו מסך שנסגר מעליו, הוא אינו יודע מה יהיה סוף המחזה. לו היה מבוגר המורה ומדריך אותו, הוא היה פורט את התרחישים מראש ולא מאפשר לעצמו להיות במצב שממנו אין דרך חזרה.
הבה ניישיר מבט לחברה שבה אנו חיים, העולם שיצרנו לנו, תרבות הדיבור ותרבות הנהיגה: אנו חיים בחברה אלימה, גזענית, חסרת סבלנות, אשר אינה מקבלת שוני וסטיות. הכיתות בישראל הן מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. כשנערה רואה שאביה אינו מכבד את שכניו לבניין ומתקשר איתם בצעקות ובאגרסיביות, אין לנו מה להיות מופתעים שהיא מובילה חרם בכיתה על ילדה אחרת. כשהחברה מאדירה את מי שצעקן וכוחני יותר, בין שזה בפוליטיקה ובין שבתוכניות ריאליטי, אל לנו להתפלא כי בני הנוער שלנו רואים באלימות אמצעי ביטוי לגיטימי.
לכל אלו יש להוסיף, כמובן, את הנגישות הבלתי נתפסת כיום של בני נוער לאלכוהול ולסמי פיצוציות, המגבירים את רמת האלימות הקיימת ומורידים את סף ההתפרצות למינימום.
חסרות היום בישראל הזדמנויות ומסגרות לבני נוער לממש את האינדיבידואליזם שלהם, ליהנות מיחס אישי ומהקשבה אמיתית לצורכיהם ולפרוק את אשר על ליבם. רבים חשים אנונימיים, בין שבבית, במקרים שבהם ההורים נעדרים שעות ארוכות, ובין שבבית הספר, בשל כיתות גדולות וצפופות אשר אינן מאפשרות למורים להעניק יחס אישי. וכך, במטרה לזכות בתשומת לב ולקבל משמעות להיותם, יחד עם האלימות הפיזית והמילולית, הם שולפים את כלי הביטוי הנגיש ביותר עבורם - אלימות.
עלינו לשמש מופת ודוגמה לבני הנוער שלנו, לזכור כי עיניהם תמיד נשואות אלינו. כמו כן, יש לקיים בבית, במערכת החינוך ובכל מסגרות הילדים והנוער שיח משמעותי באופן תדיר בין הורים לילדיהם, בין מורים לתלמידיהם. כבר הוכח כי בכיתות שבהן מספר התלמידים מצומצם יותר ויש מקום לכל תלמיד לבטא את עצמו, רמת האלימות פוחתת והאקלים הכיתתי נעים יותר. נוסף על כך, חייבת להתקיים אכיפה ברורה וסמכותית. שילוב הכלים הללו יאפשר להתמודד עם התופעה.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת עלם לנוער במצבי סיכון