"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
הצביעות של אבירי חופש הביטוי

הצביעות של אבירי חופש הביטוי

חיים זיסוביץ'
, עודכן

ליברלים, אבירי חופש הביטוי, יצאו לקרב נוסף במי שדעותיהם שונות משלהם. המטרה, הפעם - אוניברסיטת בר־אילן, אשר חטאה הוא קיום כינוס שעסק בספרו של אדווין בלאק "לממן את הלהבות". הספר מבקר ארגונים לזכויות אדם המשמשים, לדעת המחבר, "מכשיר בידי גורמים זרים לתדלוק תרבות של עימות וטרור בישראל". לדעת כמה ליברלים, עצם העמדת במה לביקורת כזאת פסולה, משום שהיא מתנכלת לחופש הביטוי של ארגוני זכויות אדם.

ביום הכינוס שלח פרופ' עמירם גולדבלום מהאוניברסיטה העברית אי־מייל זועם לנשיא בר־אילן ודרש לבטל את הכינוס. כאשר נדחתה דרישתו - בנימוק של חופש הביטוי - נחפז להפיץ עצומה המגנה את בר־אילן. "אנו רואים בחופש הביטוי ערך דמוקרטי מרכזי ומגנים פרסום מודעה בסגנון של בר־אילן החוסם דיון וביקורת", נכתב בעצומה. גולדבלום ייאבק עד טיפת דמו האחרונה על זכותה של בר־אילן לומר את מה שהוא חושב, ונגד זכותה לתת במה לדעה אחרת.

למתקפה המתחסדת הזאת הצטרף, למרבה התמיהה, פרופ' דן כספי מאוניברסיטת בן־גוריון. בבלוג שלו באתר "הארץ", תחת הכותרת המתחכמת "מדוע לא חתמתי על עצומה נגד בר־אילן", הוא כותב "לא חתמתי משום שלא רציתי לחטוא לאתיקה... ולמחות נגד מוסד אקדמי אחר", תוך כדי שהוא נוקט את הטקטיקה המוכרת "יותר טוב שלא אספר מה אני יודע עליך". אבל לא לאתיקה חוטא הפרופסור לתקשורת, אלא לאמת. "אולי האירוע נכפה עליהם (על המארגנים, ח"ז) מלמעלה והם נאלצו להיכנע ללחצים של נשיא האוניברסיטה..." הוא כותב, "ואולי המדובר בקשיים של נשיא האוניברסיטה, לשעבר יו"ר הבית היהודי (דניאל הרשקוביץ'), אשר מזפזפ בין פוליטיקה לבין אקדמיה ומתקשה, כנראה, להפריד ביניהן". את השרץ מגיש כספי לקוראים עם רוטב סמיך של "אולי", "כנראה" כדי לקבל הכשר. בלי לבדוק, בלי להוכיח. כנראה.

ובכן, פרופ' כספי ("אולי") לא מבין את מושגי הדמוקרטיה וחופש הביטוי. הוא ("כנראה") כותב מהרהורי ליבו, בודה דברים מעמקי השקפתו הפוליטית ומציג היפותזות כעובדות. כי אלה העובדות: את הכינוס יזם המרכז לתקשורת בינלאומית שסבר, בצדק, כי יש מקום לכל הדעות, גם לדעותיו של מי שמותח ביקורת על ארגונים לזכויות אדם. נשיא האוניברסיטה לא היה שותף ליוזמה ולא ידע עליה, אבל אינו רואה בה פסול. אם יש פסול, זהו הניסיון לסתום פיות בשמו של חופש הביטוי.

הלשון העברית מכירה כמה ביטויים ההולמים את המוסר הכפול של אנשי אקדמיה, המבקשים לשלול את זכות הביטוי של מי שעם דעתו אינם מסכימים. "טובל ושרץ בידו", "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" או "אחד בפה ואחד בלב". תבחרו אתם. אנחנו בבר־אילן מאמינים בחופש הביטוי.

הכותב הוא דובר אוניברסיטת בר־אילן

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...