ארה"ב וזניחת ערכי המוסר

שלושה נערים ישראלים נעדרים כבר יותר משבועיים. יחד עם כל העם בישראל, גם אני חשה סולידריות עם המשפחות, כואבת את כאבן ומתפללת לשובם הביתה בשלום. אבל אני גם זועמת מאוד. אני יודעת שעל הממשלה האמריקנית שלי מוטלת מידה מסוימת של אשמה בגין המעשה השפל הזה. מאז חתימת הסכמי אוסלו, ב־13 בספטמבר 1993, 54 אמריקנים - שאנחנו יודעים עליהם - נפצעו או נהרגו כתוצאה ממתקפות טרור פלשתיניות שבוצעו בישראל או בשטחים. ועם זאת, אף טרוריסט פלשתיני שפגע או הרג אזרח אמריקני בישראל או ביהודה ושומרון מעולם לא הואשם, הוסגר או הועמד לדין בארה"ב.

כאשר זה מועיל מבחינה פוליטית, אנחנו דווקא מצליחים איכשהו למצוא את החשודים שפגעו, חטפו או רצחו אזרחים אמריקנים. למשל לכידתו של אחמד אבו קטאלה, מנהיג הכנופיה שאחראית להתקפה על הקונסוליה האמריקנית בבנגאזי, לוב. לאחר לכידתו אמר הנשיא, ברק אובאמה: "חשוב לנו לשלוח מסר לעולם, שכאשר אמריקנים מותקפים - לא משנה כמה זמן זה ייקח - אנחנו נמצא את האחראים ונעמיד אותם לדין".

החוק נגד טרור מ־1990 קובע כי ארה"ב רשאית להעמיד לדין, להסגיר ולתבוע כל טרוריסט בשטח ארה"ב, אשר פגע או הרג אזרח אמריקני בכל מקום ברחבי העולם. יתרה מכך, במסגרת חוק "קובי מנדל", אשר עבר בקונגרס האמריקני ואושר כחוק על ידי הנשיא ג'ורג' בוש, נפתחה מחלקה ייעודית במשרד המשפטים, שנקראת משרד המשפטים עבור קורבנות טרור בחו"ל (OJVOT). במאי 2005, כאשר המחלקה במשרד המשפטים נפתחה, אמר התובע הכללי דאז, אלברטו גונזלס, כי "המחויבות שלנו לקורבנות הללו חזקה ממש כמו המסירות שלנו להביא את הטרוריסטים שתקפו אותם לדין". למותר לציין, שהן המחויבות והן המסירות התבררו כלא חזקות במיוחד.

בחודש מאי 2001, חברה שלי, שרי מנדל, התמודדה עם הסיוט הכי גדול של כל אם, כאשר קובי, בנה בן ה־13, יחד עם חברו יוסף אישרן, לא שבו הביתה מבית הספר. למרבה הצער, החשש הגרוע מכל התממש: גופותיהם נמצאו במקום שבו נסקלו למוות על ידי טרוריסטים פלשתינים.

באותו הזמן עבדתי על ניסוח חקיקה שמטרתה להוציא את כל הנושא של אמריקנים שנרצחו או נפגעו מחוץ לגבולות ארה"ב מידיה של מחלקת המדינה. מלבד הדעות הקדומות הידועות שלהם לאורך השנים בכל הנוגע למדינה היהודית, טענתי שמשימתה של מחלקת המדינה היא דיפלומטיה, וזהו נושא שצריך להיות מטופל על ידי משרד המשפטים.

כאשר התקשרתי אל חברתי וסיפרתי לה על הצעת החוק שעליה עבדתי ושאלתי אותה אם עלי לשנות את שמה לזכרו של קובי, השיבה: "אני יכולה לראות את קובי קופץ בהתרגשות בגן עדן מכך שקראו הצעת חוק על שמו". אלא שבמשך כל הזמן שבו המחלקה פעלה, ננקטו צעדים משפטיים רק בגין רצח אחד.

המסר לטרוריסטים עתידיים ברחבי העולם הוא ברור, ועל פיו אנחנו לא באמת רציניים בכל הנוגע לשמירה על שלומם וביטחונם של אזרחים אמריקנים, וכי אמריקנים מסוימים ראויים לצדק יותר מאשר אחרים. מה שעושים אנשי המחלקה זה לתמרן את רגשותיהם של כמה מהאנשים שאיבדו את יקיריהם באמצעות עריכת ביקורים מזדמנים בבתיהם, שם ביקשו מהם להימנע מנקיטת צעדים משפטיים, משום שהם תמיד "קרובים מאוד" ללכידת הרוצח של בנם או בתם. כאשר המשפחות ניסו לברר מה מצבה של החקירה, הם תמיד קיבלו את התשובה השגרתית: "איננו יכולים למסור מידע, כיוון שמדובר בחקירה פתוחה".

זוהי רק עוד אחת מהדרכים שבהן ארה"ב זנחה את תפקידה כמנהיגה המוסרית של העולם.