אוניברסיטת אריאל בשומרון מזוהה בעיני רבים עם חוגי הימין. ואמנם חלק גדול מאוכלוסיית הסטודנטים בה מגיע מן הציבור הדתי־לאומי, אך יש בה גם כ־600 סטודנטים ערבים־ישראלים הלומדים עימנו, על אותו ספסל לימודים, חולקים אותו חומר לימודי, אותן חוויות אקדמיות. לפני זמן לא רב ניגשו אלי שתי סטודנטיות ערביות וביקשו ממני לחתום על עצומה הקוראת להנהלת האוניברסיטה להקצות חדר תפילה למוסלמים. חתמתי בשמחה. זהו חופש דת, מגיע גם להם להתפלל.
רוב הסטודנטים חשבו כמוני, ואכן, בימים אלה פועלת האוניברסיטה להקצאת חדר תפילה למוסלמים. כמו כן, חברויות רבות נוצרות בין סטודנטים תושבי יו"ש לבין סטודנטים ערבים ונעשות פעולות לעזרת בני מיעוטים ועולים חדשים הנתקלים בקשיי שפה. קבלת השונה וסובלנות - זו מציאות הדו־קיום אצלנו באוניברסיטה ה"שנויה במחלוקת" בעיני רבים. דו־קיום המאפשר חופש ביטוי ופלורליזם. ביום שני שעבר, עם היוודע הבשורה הקשה בדבר מותם של הנערים החטופים, נשמעו יריות שמחה מהכפר הפלשתיני שנמצא מרחק כמה קילומטרים מדירת הסטודנטים שלי באריאל. אין לתאר את ההרגשה הצורמת שעברה בי באותו הרגע. בעודי כואבת, הופתעתי לגלות כי גם במחוזותינו כמו יצא המרצע מן השק, כשסטודנטית ערבייה־ישראלית אשר רוכשת באוניברסיטת אריאל, אוניברסיטה ישראלית, את השכלתה ואת הכשרתה המקצועית, שככל הנראה תפרנס אותה בעתיד, העלתה פוסט פוגעני על המקרה בדף הפייסבוק שלה, התומך בפעולת הטרוריסטים.
הפוסט התקבל מצד הסטודנטים כאגרוף בבטן. תחושה של בגידה לנוכח דברי שנאה כה קשים הנאמרים מצד מישהי שראינו בה אחת מן המניין, ואף חברה. הלם וזעזוע. ברור לכל בר־דעת כי מקומה אינו איתנו. נוכחנו לצערנו לדעת כי מקרה דומה התרחש בטכניון. שם העלה סטודנט ערבי, שבימים כתיקונם שוקד על תואר ברפואה, פוסט המביע שמחה לנוכח החטיפה והרצח. אותה תחושה קשה פקדה גם את הסטודנטים הלומדים בטכניון. מעבר לתחושת הבגידה והתדהמה, מחריד לחשוב שסטודנטים אשר רוכשים את מקצועם לעתיד בינינו ומקבלים עזרה מיוחדת ומלגות מהמדינה לסטודנטים מהמגזר הערבי, וזאת נוסף על כל הזכויות המגיעות להם כסטודנטים, חושבים ומרגישים כלפינו שנאה שכזו בסתר ליבם.
בכל מקרה לא ייתכן שסטודנט, ולא משנה מאיזה מגזר הוא, ייתן לגיטימציה לפעולות טרור וימשיך לרכוש את השכלתו תחת מי שהוא מייחל להשמדתו. אין מקום להתבטאויות התומכות בפגיעה בחפים מפשע בשום מקום, על אחת כמה וכמה במוסד אקדמי.
תחושת הכעס מצליחה גם היא להשתחל לתחושות הקשות, ויש לה נוכחות רבה. מאז פורסם הדבר דעתי אינה נחה ואני סבורה כי לא אני ולא אף אחד מחבריי ללימודים יוכל להמשיך ולחלוק עם אותה סטודנטית אותה קורת גג, בין שזה באריאל, בטכניון או בכל מוסד אקדמי אחר.
חופש הביטוי, ליבת הדמוקרטיה, הוא אחד מעמודי התווך במדינה, אך גם לחופש הביטוי יש גבול, והאמירות הנבזיות הללו חצו אותו מזמן.
הכותבת היא סגן יו"ר תא ישראלים, אוניברסיטת אריאל