הכפשה בלתי נסלחת של הטייסים

במאמר "הרעים לטיס", שפורסם אתמול ב"הארץ", עושה העיתונאי גדעון לוי מעשה נתעב מאין כמוהו - בעיצומה של מערכה הוא מנסה ליישם מניפולציה צינית על רגשותיהם ומצפונם של טייסי חיל האוויר, כדי לרפות ידיהם ולהניעם לסרבנות. להשגת יעדו אין הוא בוחל בהכפשה ארסית של אישיותם, מקצועיותם ומוסריותם של מי שנושאים בעיקר נטל הלחימה העכשווית, ושמקדישים חלק נכבד מחייהם לביטחון המדינה.

תפיסתו של לוי את הטייסים ודרך פעולתם מעוותת ממש כמו תפיסת עולמו הכוללת - הזויה, חד־צדדית, שרואה רק את סבל הצד האחר ומתעלמת מאופייה של לחימה בארגוני טרור רצחניים, שמטרתם המוצהרת היא לרצוח אזרחים תמימים, שמשתמשים באחיהם כמגן אנושי, ושמונעים על ידי אמונה דתית קנאית חסרת מוסר ואחריות שלטונית.

לוי וחבריו שבשוליים ההזויים אינם ברי פלוגתא ראויים בעיניי, אך למען הציבור הרחב אבהיר כמה דברים: אין מלחמות סטריליות, קל וחומר המלחמה שאנו נתונים בה. אפילו החוק הבינלאומי מכיר בפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, ובלבד שהיא עומדת בכללי האמנות. צה"ל בכלל, וחיל האוויר בפרט, יוצאים מגדרם לצמצם פגיעה בחפים מפשע - בבחירת המטרות, בהתאמת החימוש, בהתראות, בדיוק. שיעור הפגיעה בבלתי מעורבים במלחמותינו קטן לאין ערוך מאלה המוכרים ממלחמות שניהלו ארה"ב וכוחות נאט"ו.

העדפת דרך הלחימה מהאוויר נובעת מהאפקטיביות והדיוק, ולא פחות, מרמת הסיכונים הנמוכה יחסית (בזירה הנוכחית) בהשוואה ללחימה קרקעית. ממאמרו של לוי עולה כי היה שמח אם הטייסים היו "מתלכלכים" בחיכוך הלחימה הקרקעית, ומבין השיטין אף משתמע כי לא היה מצטער אם היו מקיזים מעט מדמם הכחול. בכלל, דומה שיתר איזון באבדות עם הצד שכנגד היה מניח את דעתו הנסערת. אך חובתה של מדינה אחראית לבחור את דרכי הפעולה ואמצעי הלחימה היעילים ביותר והחסכוניים ביותר באבדות, תוך מיצוי היתרונות הטכנולוגיים - בהתקפה ובהגנה. בחירת דרך הפעולה ומטרות התקיפה היא באחריותם של הדרגים מתווי המדיניות - המדיני והצבאי - ושל גורמי המודיעין והתכנון המבצעי.

הטייסים אינם רובוטים חסרי מצפון, הם בוודאי גם לא "מצייתים לפקודות באוטומטיות ובעיוורון". לפני ואחרי גיחת קרב הם שואלים שאלות, בודקים את מהות משימתם, ובוחנים כיצד לבצעה באופן שיצמצם למִזְעָר את קורבנות השווא. באוויר הם מקפידים לבצע את משימתם על פי המדיניות ותנאי הביצוע שהוגדרו, ובמקרי חריגה - נמנעים מביצוע. העובדה שאינם רואים בעיניהם את "האדום בדם קורבנותיהם", כדברי לוי, לא מגבירה את אכזריותם או אטימותם, אלא להפך - את זהירותם.

הם גם מבינים את מה שלוי מסרב להבין: שאל להם לסרב פקודה על פי דעתם וצו מצפונם האישי, למעט מקרים ש"דגל שחור מתנוסס עליהם" (וזה לא המקרה), כי זהו בסיס קיומה של מדינה דמוקרטית חפצת חיים.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!