מדוע נתניהו נאחז בקרנות המזבח?

מאז חשף רביב דרוקר את פרשת הצוללות לפני כשבע שנים, תהיתי על המגנט רב־העוצמה שקושר את בנימין נתניהו לעבותות השלטון יותר מכל הפוליטיקאים האחרים, שגם הם חותרים לשבת על כיסא המנהיג מבלי לפנותו. מהו מקור הכוח המדרבן את ביבי להחזיק בהגה השלטון אפילו באמצעים פסולים?

התהייה היסטורית. מהם המחזות "מקבת" ו"המלט" לוויליאם שייקספיר אם לא זה? המערב המודרני עסק בכך בשנות ה־60 של המאה ה־20 בשני רבי־מכר מהדהדים: האחד - ספרו של אלן דרורי "Advise and Consent", והאחר - "What Makes Sammy Run", מאת באד שולברג. זה היה תיאור מבריק על המניעים השאפתניים של הפוליטיקאים. רק שהם נשכחו במרוצת השנים.

שובל ארוך של פסיכולוגים עוסק בסוגיה זו במדינות הדמוקרטיות, ובישראל ניסו לפתור את החידה, שהיא במהותה כמותית - כלומר תאוות שלטון גדולה מהרגיל. הביוגרפים של נתניהו, בן כספית ומזל מועלם, עסקו בכך, ועדיין הקושיה בלתי פתורה.

אפשרות אחת, פשטנית וישירה - רדיפת כבוד. הדחף להשליט את רצון היחיד על הרבים. חלומו של יוסף המקראי על האלומות המשתחוות לפני המנהיג. הלהיטות לכסף. הנהנתנות.

אפשרות אחרת, שהתפתחה במרוצת השנים, היא תהליך של שכנוע עצמי הפוקד את נתניהו, שלפיו נבחר על ידי איזו שכינה להוביל את עם ישראל בעידן של עיצוב ריבונותו. מאז 2003 סיפר במעמדים פרטיים על סקר שנערך בין אישי ציבור בארץ, שבו הוא הוא יצא האינטליגנטי והנבון שבהם. משיח? לא במובן האמוני, אלא במבחן של חילופי שלטון, כסגנון חכמים: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".

סביר להניח כי מיזוג שתי האפשרויות האלה ממלא תפקיד בלפיתה של ביבי את כס השלטון, והן שגורמות לו לדחות הצעות נוחות לעסקת טיעון בתביעה הפלילית נגדו, המבוססות על התפטרותו מראשות הממשלה.

רעייתי, דנה מרגלית, שהיא פרופסור לפסיכולוגיה, העלתה רעיון מעניין: בערוב ימיהם, יש אנשים שלא מעוניינים להאריך את חייהם, אבל עושים כן בשל חששם מהמוות. כך גם אפשר שנתניהו כבר לא מצוי בבולמוס של חתירה להישגים, אלא הוא חושש שפרישתו תציף את הבושת שבשרשרת כישלונותיו, ולכן פועל כדי להאריך את ימיו בשלטון.

לתובנתי, לא ייתכן שביבי - המשכיל והאינטליגנטי והבקי בתולדות העמים ובמנהיגיהם - מפעיל מנגנון הכחשה כה חזק שמערפל בשיח בינו לבין עצמו את כישלונותיו: בבלימת הגרעין האיראני; באחריותו הכבדה לקונספציה של עידוד שלטון חמאס בעזה; בשבר שגרם ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שהאגף הפרו־פלשתיני בה מכביד ביתר שאת על הנשיא ג'ו ביידן לסייע לישראל; בפגיעה הבלתי־מידתית שגרם למערכת שלטון החוק בישראל, בלכתו כסומא בארובה אחרי יריב לוין ושמחה רוטמן; ובוויתור שהוא כניעה, שעשה בצרפו לממשלתו את איתמר בן גביר.

הוא מבין היטב מה ייכתב בספרי ההיסטוריה על כל אלה, ובנסותו לדחוק את המבוכה - מוסיף חטא על פשע או טעות על משגה, החל בהגשת תקציב נקוב וכלה באמירת אי־אמת בסיטונות.

אפשר שנתניהו כבר לא מצוי בבולמוס של חתירה להישגים, אלא הוא חושש שפרישתו תציף את הבושת שבשרשרת כישלונותיו, ולכן פועל כדי להאריך את ימיו בשלטון

בעיקר, הוא מבין שהתביעה להעברתו מראשות הממשלה היא הקונצנזוס המהותי ביותר שקיים עתה בחברה הישראלית, מי בראש חוצות ומי לפי שעה בחדרי הלב בלבד. החל בעורך "מקור ראשון" בדימוס חגי סגל, וכלה ביאיר גולן בדרך לראשות מרצ, ופה אחד אצל אישים בימין ובמרכז שמוצאים בו מעידות לרוב.

כל זה עלול להביאו למסקנות שגויות. הבולטת שבהן היא להאריך את המלחמה. הוא כנראה לא חש כי "השיבה לקפלן" היא עניין לריצת ספרינט קצרה, וכי ממדי ההפגנות מהסיבוב הקודם יהיו רק קדימון למה שצפוי לו.