ניסיוננו הלאומי מראה כי ניצחון במדיה הוא לא פחות חשוב מניצחון בשדה הקרב ולכן יש לבחון גם את המאזן התקשורתי בין ישראל לבין חמאס. הנחות היסוד של הפלשתינים בעבר היו כי יש לפעול לקידום תפיסתם בתקשורת כקורבן. לתקשורת הערבית והאירופית היה נוח למסגר את הפלשתינים כ"דויד", שרק מעוניינים בזכויותיהם הבסיסיות ונאבקים ב"גוליית". תפיסת עצמם כקורבן השתלמה בשל הדולרים שזרמו והפטור מלהסביר את סירובם להתפשר או לקחת אחריות, שהרי הם בסך הכל קורבן חסר ישע. באירופה הפוסט לאומית/קולוניאלית/דתית, הסיפור הפלשתיני נתפס כסיפור המייצג סבל של קבוצה מדוכאת מול האימפריאליזם.
גם בסיבוב הנוכחי האמין חמאס כי דגש על הקורבנוּת יביא לניצחון בדעת הקהל ובמדיה. השימוש באזרחים כמגן אנושי נעשה בראייה שככל שמספר האזרחים שייהרגו (עדיפות לילדים) יגדל, כך יידרדר דימוי ישראל בעולם. בעבר זה פעל, ותמונות הזוועה הביאו להפגנות בעיקר באירופה ובעולם הערבי ולהגברת הלחץ הפוליטי שהפעילו הערבים על מועצת הביטחון ועל האו"ם, כדי שיכריזו על הפסקת הלחימה בתנאים הנוחים לחמאס.
אלא שדומה כי מנהיגי חמאס עדיין לא הפנימו כי בעקבות "האביב הערבי" המזרח התיכון כבר לא מה שהיה, וכי חלק מהמדינות נמצאות בעצמן במאבק הישרדות מול האיסלאם הפונדמנטליסטי, כגון מצרים שמאסה בחמאס.
אולם נדמה כי גם אירופה השתנתה. אם בעבר גררו תמונות הנפגעים הפלשתינים הפגנות ענק שדרשו מן הממשלות לפעול להפסקת ה"טבח", נדמה כי בימים אלו המחאה נגד ישראל אמנם קיימת אך קטנה יותר בהיקפה. חמאס עדיין מקווה שתמונות הגופות יעשו את מלאכת ההסברה עבורו, ולכן עדיין מנסה להעלות את מספר
ההרוגים על ידי הצבת אזרחים על גגות בתים שיועדו להפצצה, מניעה מתושבים לעזוב וירי מבתי חולים ומבתים, ואף נראה כי הפעם ביטחונו העצמי גבר וחלה עלייה בהיקף השימוש באזרחים כמגן אנושי. אלא שהפעם נחשפה דרך פעולה זו בקלונה נוכח הדיווח האינטנסיבי על ידי גורמי ההסברה וכן כתבים זרים, וחשיפה זו הביאה את שרי החוץ של האיחוד האירופי למחות על השימוש באזרחים.
יתר על כן, נוכח התפרצויות אנטישמיות שכללו התקפות אלימות על יהודים אסרו מדינות כצרפת וכגרמניה את קיומן של הפגנות נגד ישראל. בד בבד, מדינות רבות ביבשת הביעו תמיכה מוחלטת בזכות ישראל להגנה עצמית.
ישראלים רבים מתוסכלים מהעובדה שנפגעים פלשתינים זוכים לסיקור בולט בתקשורת הבינלאומית, ואילו פגיעה באזרחי מדינות אחרות זוכה לחשיפה זניחה וחד־פעמית. מחקרים מלמדים כי משך הזמן שבו נושא נשאר על סדר היום התקשורתי תלוי במתרחש בזירה הפוליטית; כלומר, תלוי בנכונות שחקן פוליטי לנקוט צעדים כמו דיון באו"ם, במועצת הביטחון ובארגונים בינלאומיים, בהחזרת שגריר או בהטלת חרם, שמשמרים את הנושא על סדר היום. כך, לדוגמה, אם מתפרסמת ידיעה על הרג אזרחים פקיסטנים על ידי כוחות נאט"ו, אך שום גורם פוליטי לא פועל בזירה הפוליטית, סביר כי הידיעה תיעלם כשתתפרסם.
כעת נדמה כי שימור התנופה בזירה הפוליטית של ההתקפות על ישראל שמקורן בתקשורת בעייתי מבחינת חמאס, זאת נוכח השינויים המתחוללים בעולם הערבי. חשיפת השימוש שעושה חמאס באזרחים כמגן אנושי וחשיפת רדיפתו אחר נוצרים, הומוסקסואלים ונשים - כולם יחד פגעו ביעילות האסטרטגיה התקשורתית שמתמקדת בפלשתינים כקורבן. חמאס לא זכה בהצלחה המקווה בזירה התקשורתית העולמית, והלכה למעשה גם לא בזו הפוליטית. נדמה כי בניסיונו למשוך את התקשורת העולמית לצידו לא נחל חמאס הפעם הצלחה משמעותית כמו במערכות קודמות, ולכישלון זה נדמה כי יהיו השלכות רבות על הזירה הפוליטית ובעיקר על תוצאות המו"מ בדבר הפסקת אש ועל גורלה של עזה חמאסית בכלל.
הכותב הוא מרצה לתקשורת, יו"ר קרן איס"ף־ישראל וראש מכון קומפר לחקר האנטישמיות באונ' חיפה