קצת שקט, זה לא בשמיים

זה קורה לי בכל יום כיפור. מתארגן ליציאה מהבית, מכניס את הפק"ל לכיסים. טלפון, אוזניות, סיגריות, מצית, מפתחות (פלא שכל הג'ינסים שלי מתרחבים?), ומסיים בארנק. "רגע, בשביל מה ארנק?" אני נזכר שגם אם אתאמץ, אין לי על מה להוציא כסף. וכך יוצא שפעם בשנה אדם חילוני יוצא לרחובות תל אביב כששום אמצעי תשלום אינו נמצא בכיסו.

לא משנה כמה חילונים אתם, גם השנה לא היה לכם רע בכיפור. השקט ברחוב והשקט בטלפון עושים רק טוב למשך יממה. גם את השבת החילונים לא שונאים. יש ריח אחר באוויר בערב שישי, לא כל שכן בשבת בבוקר. לכן ה"סו־קולד" ויכוח על כמות העסקים הפתוחים בשבת ועל אפשרויות הצריכה השונות עושה לי קצת לא נעים בגוף. אם היו אומרים לי שבשבת הכל יהיה פתוח כמו ביום חול, אבל כאשר אקום בעשר בבוקר יחכו לי עשר שיחות שלא נענו ו־30 מיילים חדשים, אני ממש לא בטוח שהייתי הולך על העיסקה הזאת.

ליום מנוחה יש חשיבות ללא קשר לפן הדתי. גם חילונים לא מציקים בענייני עבודה בשבת, גם חילונים לא רוצים לקבל דפיקות בדלת מוועד הבית או שיחות מהבנק בשבת בצהריים. השבת היא לא רק של הדתיים. אז איך זה שלא מפריע לנו שאחרים יעבדו בשביל 23 שקלים לשעה רק כדי למכור לנו טי־שירט בזול או חלב במחיר מופקע?

שלא תבינו אותי לא נכון, לא רע לי שהכל יהיה פתוח בשבת. זה לחלוטין יותר נוח. אבל זה בטח לא הדבר הראשון ששווה לצאת למלחמה למענו. ראוי וחשוב להילחם עבור חופש ועבור שוויון, אבל הזכות לקנות גלידה וקצפת ב־30 שקלים לא חייבת להיות בראש תפארתם של החיים החילוניים.

רוצים פתרון? הוא כרגיל נמצא איפשהו באמצע. תוסיפו את יום ראשון כיום מנוחה שבו הכל פתוח. אפילו פעם בשבועיים. אפשר לפעמים ביום הזה לפתוח בנקים, דואר, משרדי ממשלה, סוג של תורנות כמו בבתי מרקחת, בכל פעם גוף אחר. כך גם העובדים חסרי הזכויות לא ייפגעו וגם כולם יספיקו ליהנות מהפריבילגיות של שעות פנויות לסידורים ולהשלמות.

לגבי השבת העניין מורכב יותר. בתחבורה הציבורית, עם מעט שיפורים, אפשר לומר שבזכות מוניות השירות הגענו למצב סביר. לי אישית לא מתחשק שאוטובוסים ירוצו לי מתחת לבית כל השבת, וגם לא שהנהגים ייאלצו לעבוד ולוותר על השקט המשפחתי שלהם.

לגבי החנויות, הסופרמרקטים ושאר זוללי המזומנים שאנחנו מתמסרים אליהם בימי חול - יש דרך לפתור גם את זה, אבל זה חייב להיות יצירתי. במידתיות, בפיקוח של העירייה ובשכל רב. אולי באזורים מסוימים שמתחלפים פעם בכמה חודשים יהיה אפשר לפתוח, ולאו דווקא במתחמים הגדולים והמאוסים. אולי לפי תשלום אקסטרה, פתרון שאינו גורף, לרדת עד רמת פינת הרחוב ולחשוב מה נכון ועל מה אפשר לוותר. בעיר גדולה יש חשיבות למקומות פתוחים, לזמינות של הכל. זה חלק מהמרקם של העיר, מהכוח שלה.

אבל יש חשיבות לעצירה הזאת, לשקט הזה, לשעות בודדות שבהן אפילו הבטון שעל המדרכות מקבל מעט מנוחה. ולא רק ביום כיפור.