השבוע אנו מציינים 19 שנה לרצח רה"מ יצחק רבין בידי מתנקש יהודי. הילדים שנולדו אז משרתים היום בצבא ובשירות הלאומי, לומדים במכינה קדם צבאית או עושים שנת שירות. בשנים שחלפו מאז, הם בוודאי למדו בבית הספר על האיש רבין, ציינו את יום הזיכרון בטקסים, חקרו את המושג דמוקרטיה על כל היבטיו והתחנכו לקבלת האחר, לסובלנות ולחופש ביטוי.
אולם האם הילדים הללו פגשו באותו "אחר" אי פעם? האם נדרשו באמת לדיאלוג יומיומי עם בן המגזר שאינם משתייכים אליו? האם תירגלו את מיומנויות השיח עם בר־פלוגתא?
סביר להניח שלא. ילדינו הולכים משחר ילדותם לבתי ספר ולגני ילדים לפי השקפת עולמנו והשתייכותנו השבטית־דתית. אנחנו בוחרים עבורם את תנועת הנוער, את החברים שיגורו בשכונה שבה בחרנו לחיות, את אורח החיים שבתוכו יצמחו עד לבגרות, עד שיגיעו לגיל שבו יוכלו לבחור. בשלב הזה דעתם מעוצבת. הם שמעו ולמדו בבית מהי המפלגה הנכונה שעבורה יש להצביע, מי מונע מאיתנו לחיות בחברה מתוקנת ומי "לקח לנו את המדינה", ויודעים הכל על בית הכנסת שבו כף רגלם לא תדרוך.
מיגור דעות קדומות, מחיקת סטריאוטיפים והרחבת השיח אפשריים רק כשהמפגש עם הזולת הוא טבעי; כשהוא חולק איתנו מרחב חיים יומיומי - בית ספר או מגרש משחקים שכונתי, מגשים את ייעודו לצידנו, תוך כדי שהוא שומר על זהותו ועל בסיסו האידיאולוגי ולא מתפשר על עקרונותיו. אז אנחנו רואים באחר את האדם שהוא, את אופיו, את המניעים הרגשיים שלו, את שיגרת יומו, את חוש ההומור שלו ואת שגיונותיו, והוא הופך פחות מפחיד ומנוכר.
זו גם הסיבה שארגון צו פיוס שהוקם בעקבות הרצח, שינה את פניו והחליף את האוהל בבית. בית ספר. רבי השיח נעלמו לטובת שיעורי חברה משותפים, אוהל ההידברות בכיכר הוחלף בכיתות הלימוד בבתי ספר משותפים בכל רחבי הארץ, שבהם ילדים דתיים, חילונים ומסורתיים מנהלים חיים שגרתיים, מחליפים סנדוויצ'ים, משתוללים בהפסקה, מכינים שיעורי בית בביולוגיה ובחשבון ומקבלים בטבעיות זה את נוכחותו של האחר, בתיווך פדגוגי מתאים שלוקח בחשבון את הצרכים הייחודיים של כל מגזר.
האווירה שקדמה לרצח, ואולי איפשרה אותו, צמחה מתוך תחושת ניכור וזרות שגרמו לכל צד להתבצר בעצמו ולראות בצד השני את מי שמאיים על ערכיו ועל מהותו.
את הניכור והזרות אפשר להחליף ביחסי אחווה וערבות הדדית באמצעות תהליך חינוכי עמוק, ששם דגש על חשיפת המכנה המשותף שכרוכים בו ערכי הדמוקרטיה, היהדות והציונות.
הנערים בני ה־19 צועדים את צעדיהם הראשונים בזירת החיים הבוגרת כשהם מצוידים בלקח המשמעותי שחקק הרצח בחברה הישראלית. אנחנו תקווה שהילדים של היום, שיהיו הבוגרים של המחר, לא יצטרכו לשנן ערכי סובלנות וקבלת האחר מספרי האזרחות, אלא יוכלו לחוות אותם בכל בוקר, ברגע שהם חוצים את סף הכניסה לבית הספר.
הכותבת היא מנכ"לית ארגון צו פיוס