תסתכלו על הדרבי, תראו אותנו

אחרי שה"משחק" שלשום הסתיים (מעשית), ואחרי שעשן המלחמה התפזר, נורא רציתי להגיע הביתה, לפתוח את המחשב ולשפוך הכל על המסך. לתת למחשבות שרצו בראש להפוך למילים, לסדר את הכאוס במשפטים ברורים והגיוניים. אבל באותו רגע קלטתי שזה לא יקרה. כי כבר ביציאה מהאיצטדיון חזרו לי הדמעות.

אלו היו דמעות שהכרתי בהפסדים צורמים, בהשלמה עם עוד עונה אבודה, או בקיצור, דמעות של כדורגל, דמעות שהיו איתי באותן עשר שנים רעות שבהן ליוויתי את הקבוצה שלי לכל משחק ומשחק. הפעם, הדמעות זלגו מסיבה אחרת, חדשה, דמעות שעוד לא הכרתי ולא היתה לי דרך לפענח אותן, אבל הרגשתי שהן לא היו על כדורגל. אז ניגבתי אותן ונסעתי לפאב השקט והקרוב ביותר שמצאתי כדי להטביע אותן.

על המסכים הוקרנו שוב ושוב האירועים שבהם צפיתי בתחילת הערב מקרוב. על הבר לידי ישב זוג ישראלים שככל הנראה אירח זוג תיירים שנורא הסתקרן לדעת על מה כל המהומה. הישראלי הסביר לשניים באנגלית פשוטה: "היה משחק כדורגל, מאוד חשוב, אבל היו שם מכות או משהו כזה". התייר לא ויתר. "מה זה? איך זה הגיוני?" הוא שאל כששוב ראה מלא "אנשים בשחור" רצים על הדשא. "זאת ישראל", זרקתי לחלל האוויר, "לצערי, זאת ישראל. ברוך הבא".

הארבעה היו מופתעים: "זה מה שמייצג אותך, זאת ישראל בעיניך?" כעס הישראלי. הסתכלתי עליו, חייכתי חיוך עצוב, שתיתי עוד כוסית והבנתי על מה היו הדמעות. כן, זאת ישראל: המתגרה (תנועת הפיו פיו המתריסה של זהבי), האלימה (אותו אוהד פושע שתקף את זהבי), זאת שלא מפעילה שיקול דעת (השופט שהרחיק את זהבי המותקף), הנקמנית (אוהדי מכבי שפרצו למגרש כדי לסגור חשבון) והחאפרית (המשטרה, האבטחה, ההנהלה, והרשימה עוד ארוכה). ואלו רק הדוגמאות משעה אחת באיצטדיון בלומפילד.

אז כן, זה מה שמייצג אותנו. ואם לא בכדורגל, אז בואו נחזור לשעות שלפני הדרבי ונאזין להקלטות שבהן שומעים אדם שכיהן כראש ממשלה בישראל מדבר על שוחד. ובואו נחזור שבוע אחורה, לאותו נהג חביב שמאוד מיהר משום מה וחתך ארבעה נתיבים של תנועה זורמת. במקרה הזה לא היו נפגעים, אבל אני לא באמת צריך לספר לכם על מספר תאונות הדרכים שקורות "סתם", נכון? ובואו נחזור עוד חודשיים אחורה, נפתח את הפייסבוק ונקרא את השיח האלים, המתגרה והמאיים - מימין ומשמאל - שהתפתח בין אזרחים רגילים, שאולי יושבים פה לידנו בבר, או עובדים איתנו באותו המשרד. ולמה? רק בגלל דעות מנוגדות. ובואו נחזור 19 שנים בדיוק, ליום שבו ישראל היתה בטוחה שהיא שמה סוף לאלימות.

אז כן, זאת ישראל. והדמעות, הן עליה. דמעות מיוחדות, שהיו שייכות לכדורגל. אבל כדורגל, לפחות כרגע, כבר אין פה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!