כולנו משפחה אחת וכך נישאר

אנחנו, בני העדה הדרוזית, חלק מעם ישראל. מעולם לא הרגשתי שיש הבדל ביני, או בין קרוביי וחבריי, לבין אחינו בני העם היהודי. היינו משפחה אחת, וכך תמיד נישאר.

לפני ארבעה חודשים, כשבני רסאן נפצע בקרב בסג'עייה, הייתי איתו בבית החולים סורוקה, ונדהמתי. לפעמים היה נדמה שכל המדינה נמצאת שם ובאה לבקר ולחבק אותו. היו שם מאות אנשים: שרים, חברי כנסת, קצינים בכירים, חיילים, ואפילו ילדה קטנה שהעניקה לו את שקית ההפתעה שלה, ובתוכה תפוח, אגוז וממתקים.

אין ספק שאנחנו נמצאים עכשיו בשעה קשה. לא יכול להיות שלא נוכל להסתובב בחופשיות בעיר הבירה שלנו, שאנשים לא יוכלו להתפלל בבית הכנסת או לעמוד בתחנת רכבת. התחושה לא טובה, והמדינה צריכה לעשות הכל כדי למנוע את זה. על מעשים כאלה אין סליחה ומחילה.

אצלנו, בשפרעם, לא מרגישים במתיחות. החיים מתנהלים כסדרם, בשקט, ואנחנו לא משנים דבר בהתנהלות הקבועה שלנו. לעולם לא ניתן לאף אחד לשנות את זה.

קשר הדמים של העדה הדרוזית עם החברה היהודית בארץ ישראל התחיל עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, והוא לא ייפסק לעולם. כשכוחות ההגנה הגיעו לשפרעם, אבי המנוח חוסיין הצטרף אליהם. אחר כך, במלחמת העצמאות, הוא ועוד שלושים מבני המקום התגייסו לצה"ל והשתתפו בשחרור הגליל.

בשנות החמישים היה אבי לאחד מחמשת השייח'ים שחתמו על אמנת שירות החובה של הדרוזים בצבא. את אחי, סלים, איבדתי ב־1957 בזמן שהיה חייל. והיום אני אבא גאה לשלושה קצינים בצה"ל. הם מעולם לא הרגישו שונים מאף אחד ותמיד הלכו בראש גבוה - כפי שחינכתי אותם.

הצטערתי לראות את העימותים בין חברים בעדה הדרוזית לבין ערבים ישראלים במקומות אחרים בארץ. זאת לא הפעם הראשונה שזה קרה, אבל אני מקווה שהאחרונה. ניהלתי שיחות עם החברים באבו סנאן, וביקשתי מהם לספור עד עשר לפני שהם מגיבים לכל דבר.

ועכשיו, כשאנחנו מסתכלים קדימה, אנחנו חייבים להיות חזקים כדי לשמור על המדינה שלנו ולשמור על החיים של כל אחד מאיתנו. אני רק מבקש מכל הפוליטיקאים בכנסת שיפסיקו לריב עכשיו על נושאים כאלה ואחרים, ויתאחדו למען העתיד שלנו.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!