תנופת בנייה נגד תנופת טרור

שוב חוזר הניגון בירושלים. קמים בבוקר ותוהים היכן יהיה הפיגוע היומי. דיממנו מכך בסוף שנות ה־80 באינתיפאדה הראשונה ובאמצע שנות ה־90 בפיגועי המתאבדים. סברנו כי השיא כבר מאחורינו, ואז התברר כי הפיסגה הבאה - האינתיפאדה השנייה שפרצה בפתיחת המילניום הנוכחי - היתה כואבת וקשה ביותר.

המחבלים הפלשתינים התאבדו, היהודים בנו. הרוצחים הפלשתינים דקרו יהודים, והיהודים דקרו מוטות באדמה לסימון אתר הבנייה החדש בירושלים. הטרוריסטים הפלשתינים פוצצו עצמם באוטובוסים וברחובות הומי אזרחים חפים מפשע, וישראל גירשה את הרשות הפלשתינית מאתריה בירושלים. הם ביצעו פיגוע בבית וגן, ואנחנו בנינו עוד גן ועוד בית. שעל אחר שעל נבנה את ירושלים בירת ישראל ובירת העם היהודי. בדמייך חיי ובדמייך תבני.

ירושלים אינה שכונת קרוואנים בהתנחלות שנויה במחלוקת שהוקמה בפינה נידחת בשומרון. על ירושלים בירת ישראל יש קונצנזוס - כאן בישראל ובקרב העם היהודי ברחבי העולם. את החומה אשר בנינו לצורכי ביטחון, יום אחד נפרק. את שכונת הר חומה, שבנינו למגורי אזרחים ישראלים, לא נפרק לעולם.

לא, אין זו התרסה כנגד מישהו, גם לא כנגד הפלשתינים. זוהי מציאות מתבקשת שנועדה לגשר על פער של 20 שנה - מניין השנים בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים - שבמהלכן נאלצנו, יהודים ואזרחי מדינת ישראל, לראות את ירושלים מנגד, אך לא לבוא אליה ולבנות בה.

הקרב על ירושלים לא יתמקד רק במאבק נגד הטרור המתועב והאכזר המתרחש ברחבי העיר כנגד העם היהודי. קרב זה על ירושלים יתמקד גם במאבק על בניית עיר הבירה שלנו, לא רק במערב העיר, אלא על אפם ועל חמתם של המחבלים, גם בשטחים שמעבר לקווי 67' בירושלים.

ההכרה בירושלים כבירת ישראל, אף שהתמהמהה עד כה, בוא תבוא! דייק להגדיר זאת חבר ערבי שאמר לי: "אלאעתראף ביערג' אמא בווצל" - "ההכרה מתקדמת בצליעה, אך תגיע". ואכן, ההכרה הזו בירושלים כבירת ישראל תגיע עם או ללא קשר ליוזמות של מדינות בעולם להכיר במדינה פלשתינית.

בוושינגטון, בלונדון ובמוסקבה, כמו גם בקהיר, בעמאן ולהבדיל - ברמאללה, יודעים גם יודעים - ירושלים לא תחזור עוד לגבולות 1967!