לפני שנותנים צ'אנס לשלום

המכון לשלום של ארה"ב -- ה-United States Institute of Peace -- כינס בשבוע שעבר קבוצה של אנשים בעלי רקע מדיני-בטחוני במסגרת ה-Peace Game 2014, סיעור מוחות שהתמקד בדרכים לכינון שלום. זה היה מחזה נדיר. לא כל יום רואים כל-כך הרבה אנשים בעלי רקע כה עשיר בתחום מקובצים בחדר אחד. המכון הוקם על ידי הקונגרס האמריקני, אשר גם מממן אותו, מתוך רצון לשפר את היכולת של האומה לנהל סכסוכים בינלאומיים מבלי להשתמש באלימות. כך מתאר המכון את עצמו.

במסגרת הכינוס, ניסו המשתתפים להתמודד עם תרחישים שונים תוך כדי "פיתוח רעיונות חדשים כדי להתמודד עם הקיצוניות ברחבי העולם."הירחון Foreign Policy ארגן את האירוע יחד עם המכון. המימון לאירוע הגיע מאיחוד הנסיכויות הערביות (UAE).

דייויד רות'קופף, העורך הראשי והמנכ"ל של הירחון, ניהל את האירוע והציב בפני המשתתפים שאלות נוקשות. הוא גם שיתף אותם בדעותיו מדי פעם, ולא פעם גם הפגין חוש הומור. הסוגיה המונחת השולחן הייתה: "כינון שלום בעידן של קיצוניות" ומוקד הדיון סב על ניגריה, שם ניטשת מלחמה בין הממשל לבין ארגון בוקו חראם. יותר מ-10,000 בני אדם קיפחו את חייהם במדינה האפריקנית במהלך השנה האחרונה.

אני הייתי אחד המשתתפים. כל אחד מאתנו קיבל דמות והוא היה צריך למלא את תפקידו בהתאם: בכיר בממשל, דיפלומט, חבר דירקטוריון בחברה, עיתונאי. היה גם טרוריסט. "נניח שתרחיש X התרחש, מה אתם הייתם עושים? ואח"כ מה הייתם עושים?" שאלו אותנו.

כלל המשתתפים היו בעלי אינטליגנציה גבוהה, משכילים ובעלי וידע כללי נרחב. כולם דיברו לעניין. אך כמעט ולא נשמעה ביקורת על הנחות היסוד שעל פיהן פועלת מדיניות החוץ האמריקנית.

ובכן, הרשו לי לעשות את מה שלא נעשה באותו אירוע.

כן, בוקו חראם הוא ארגון אשר מוגדר, כפי שנאמר לי באירוע, כ-"אלים וקיצוני." אך עצם העובדה שהוא קורא ל-"ג'יהאד" נגד ה-"כופרים" אינו פרט שולי, להיפך. המינוח הזה מלמד שהארגון הוא חלק מתנועה גדולה יותר הכוללת גם את אל-שבאב בסומליה, אל-קאעידה במגרב האסלאמי, והמדינה האסלאמית בסוריה ועיראק (לשעבר דאע"ש).

משתתפי האירוע לא ששו לחבר בין כל הארגונים האלו. הם העדיפו להשוות את מצבה של ניגריה למצבה של צפון אירלנד ולמצבם של מוקדי סכסוך אחרים שבהם הצליחו -- באמצעות דיפלומטיה ו"אסטרטגיות של שלום" --לטפל במצב בסופו של דבר.

בשנות השבעים של המאה הקודמת, יצא לי לעבוד כעיתונאי בצפון אירלנד ולדווח על העימות. לשני הצדדים, הקתולים והפרוטסטנטים, היו נרטיבים משכנעים והם טענו טענות משכנעות. בניגוד אליהם, דרכי הפעולה של בוקו חראם במלחמת חורמה שלו במוסלמים ובנוצרים המסרבים להיכנע לתכתיביו -- בין היתר, על ידי חטיפתן של מאות תלמידות נוצריות – מדגימות עד כמה הוא שונה מהארגונים בצפון אירלנד. האכזריות שלו לא משאירה מקום לסימפטיה. אפילו לא קצת. מה גם שבאירלנד שני הצדדים רצו לסיים את שפיכות הדמים והיו מוכנים גם לעשות ויתורים למען מטרה זו. עוד לא נולד איש בוקו חראם אחד שיסכים לבצע ויתורים כמו אלו שבוצעו באירלנד (אותו דבר גם לגבי אל-שבאב ואל-קאעידה במגרב האסלאמי).

כמה שנים לאחר שהייתי באירלנד, נשלחתי לאפריקה כדי לסקר את היבשת מטעם הניו-יורק טיימס. במסגרת שליחותי לא שמתי לב לקיצוניות בקרב המוסלמים בניגריה או במערב אפריקה. האם מדיניות החוץ של איראן וערב הסעודית היא שאחראית לרדיקליזציה שעובר האזור בעשורים האחרונים? גם סוגיה זו לא נידונה בהרחבה באירוע. במקום זאת, הדוברים העדיפו לדבר על "הגורמים לאלימות רדיקלית," כגון עוני, אבטלה, חוסר שוויון, שחיתות ושירותים לקויים מצד המדינה. אך הדוברים לא ציינו את העובדה שלמרות אותם גורמים, לא צמחו ארגוני טרור נוצריים בחלק הדרומי של ניגריה, אשר ברובו נוצרי.

כמו כן, אי אפשר לייחס לגורמים אלו את הצטרפותם של צעירים בשבדיה, בצרפת ובמינסוטה לדאע"ש ואל-שבאב. על פי הנתונים הקיימים, מתנדבים אלו רואים בהצטרפות שלהם שליחות למען מטרה עילאית: הקמתה של ח'ליפות מודרנית שתחזיר למוסלמים את הכוח והתהילה שהיו להם בימים עברו. עבור אלו שמוכנים ליטול חלק בבניית האימפריה הזאת, כביכול, תינתן האפשרות לקבל שפחות ומימון. כמו כן, הם מקבלים אישור לשסף את גרונם של הכופרים, ומובטח להם עולם מלא בתענוגות אם הם ימותו מות קדושים. אלו הם הגורמים להצטרפותם.

לא נוח לאנשים לדבר על סוגיות אלו. אלו שכן מוכנים לעשות זאת מיד מכונים איסלאמופובים. אך כפי שטאופיק רחים, פרשן מדובאי, ציין, כל מי שחי במזרח התיכון מכיר את המונחים "איסלאמיזם" ו-"ג'יהאדיזם" וכל בני האזור יודעים לאן אידיאולגיות אלו מובילות .

האירוע בוושינגטון הבהיר לי עד כמה האנשים הטובים בשירות החוץ כשלו בעיצוב מענה הולם לאיומים הקשים שמציב האזור לנוכח האלימות של קיצונים. האסטרטגיות שהם הציעו -- פיתוח כלכלי, חינוך, עזרה במגזר השלישי, מלחמה בשחיתות -- כנראה לא יספקו את הסחורה.

חלק מהמשתתפים היו מודעים לכשלים אלו וציינו אותם בקול רם. ד"ר מוחמד ברקינדו, שנולד בצפון ניגריה וכיום עובד כחוקר ב-George Mason University אמר: "לפני שעושים כל דבר אחר -- עלינו לרסק את בוקו חראם" כי רק אחר כך ניתן להתקדם ביישוב הסכסוך במדינה. רות'קופף אמר דברים דומים: "לא ניתן לבנות כלכלה על בולען." אך החזרת הביטחון אינה כה פשוטה. לדוגמא, כוחות צרפתיים הצליחו לשחרר את מאלי בשנה שעברה לאחר שג'יהאדיסטים השתלטו על טימבוקטו והרסו מסגדים ומקדשים של מוסלמים מתונים. הכוחות נשארו במאלי ועליהם להישאר שם למשך תקופה ארוכה. אך למרות כל זאת, הממשל במאלי עדיין לא מוכן לקחת את המושכות לידיו.

גם הכוחות המזויינים של ניגריה אינם משיגים תוצאות מספקות מול בוקו חראם. האם יש עוד משהו בעולם שחושב שנאט"ו, ארה"ב או בריטניה יתנו יד למהלך אגרסיבי? הרי כולם יודעים שהמערב יסתפק בתמיכה מבחוץ רק כדי לצאת ידי חובה.

מייקל פלין היה ראש ה-Defense Intelligence Agency, סוכנות מודיעין של משרד ההגנה האמריקני. הוא טוען שישנם 41 "קבוצות טרור אסלאמיות הפרושות על פני 24 מדינות." על-מנת ליצור תכנית פעולה שתתמודד עם האיום, אי אפשר רק לחזק את המערכת החיסונית של האזור, יש צורך באבחון המחלה באופן מדויק, כפי שרחים ציין באירוע.

כדי להשיג זאת, עלינו לוותר קצת על התקינות הפוליטית. עלינו להיות יותר גלויים ולקרוא לילד בשמו. עלינו להכיר בכך שמה שמקובל על הכלל, ה-conventional wisdom, כלל לא קביל.

קליפורד מאי הוא הנשיא של-The Foundation for Defense of Democracies, מכון מחקר המתעסק בביטחון לאומי. הוא גם בעל טור ב-"וושינגטון טיימס".