לפני 6 שבועות בדיוק, גיסתי שרון קמה בבוקר, לקחה את בן שלה לרופא, ובדרך הביתה התחילה להרגיש חלושה. כעבדו מספר שעות, אישה הזעיק אמבולנס, ובעוד היא מקבלת טיפול בחדר המיון, ליבה הפסיק לפעום, ואיתו קרסו עוד מערכות חיוניות לגוף.
ביום חמישי וביום שישי, ישבנו אני ואישי, הוריו, אחיו, אחותו, גיסיו, בעלה של שרון וילדיה, ובני המשפחה הרחבה-יותר, ליד מיטתה ובחדר ההמתנה. מתפללים, שרים לה, מלטפים אותה, מבקשים ממנה לחזור אלינו. ביום שבת, למרות כל המכשור המתקדם והטיפול המסור של צוות יחידת הטיפול הנמרץ של מרכז הרפואי שערי צדק, שרון החזירה את נשמתה לבורא עולם, ואנחנו נשארנו משפחה עם חור.
ופתאום נהיינו 8 יתומים, שתי כלות "יתומות" מחמות, אלמן, הורים שקוברים את ביתם, שלושה אחים ו-שלושה גיסים שקוברים את אחותנו, מאות לקוחות שירותי המשפטנות שלה, ובנוסף שזכו לשעות נוספות, חינם של עזרה וייעוץ, ושופטי ועובדי בתי המשפט בירושלים - כולנו נשארנו עם חור בלב, כאב תמידי במעיים, זיכרונות טובים מהולים בכאב אינסוף.
ואני חושבת על העובדה שאנחנו לא לבד. סבבנו מאות משפחות שרק השנה אבדו אדם יקר מפז, בלי התרעה, בלי הכנה. והם אפילו לא יכולים לנחם את עצמם שבאמת לא היה מה לעשות. מאות משפחות מאבדים בכל שנה אדם יקר מפז בפתאומיות בגלל שמישהו שכח שרכב זה נשק, והגה זה הדק.
אלפי משפחות יושבות 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, ליד מיטת אח, אחות, אמא, אבא, בן, בת, איש, אישה, חבר, חברה, שנפגעו לצמיתות על ידי אדם לא זהיר, שלא הבין שחוסר הערנות שלו לשנייה יעלה להרבה מאד אנשים הרבה מאד שניות למשך הרבה מאד שנים. שהרגע שנהג אחד ניסה לחסוך לעצמו בעקיפה במעבר חצייה או בקו לבן, הרגע הזה בחיים שלו הרס את חייהם של מאות ואלפי אנשים לכל אורך חייהם.
החור של המשפחה שלנו לעולם לא יירפא.
אבל החור שעלול להיווצר, עם פגיעת רכב בילדה שרק רוצה לחזור הביתה מבית הספר - החור הזה יכול להירפא תוך דקה. בדקה הזאת שכל אחד מאתנו מוכן להקדיש לזולת - להאט, לא לעקוף, לא להיצמד לרכב שלפנינו, לקשור את הילד בכסא המתאים לפי ההוראות והחוק. אם רק נקדיש את הדקה הזאת עכשיו, נחסוך מעצמנו חור ענק, חור שחור שגוזל את כל הדקות שחשבנו לחסוך בחיים.
לעילוי נשמתה של שרון בת יצחק מיכאל וחנה, אני מבקשת מכולנו – קחו נשימה, תנו לנסיעה להימשך עוד קצת. תעצרו בצד אם אתם עייפים. תעצרו בצד אם ילד בטעות או בכוונה פותח את החגורה שלו. וותרו על מקום ראשון באור האדום הבא. תנו זכות קדימה. תנו לאופניים ולאופנועים נתיב מלא. המדינה הקטנה שלנו לא צריכה עוד משפחה עם חור.
חנה רוזנפלדר היא רעיה ואמא, מורה מתקנת, מנהלת טיפול לילדי חינוך מיוחד ופעילה חברתית.
