פאינה קירשנבאום וסטס מיסז'ניקוב לא העבירו ישירות כספים לשום עמותה. זה לא עובד ככה. סגנית שר, ואפילו שר, לא יכולים לגשת לבנק, למשוך כספים מחשבון המשרד ולהעבירם למי שהם חפצים ביקרו. ישראל היא מדינה מסודרת, עם פקידות מסודרת - וגם עם שחיתות מסודרת. לכל פעולה שלטונית יש נוהל, לכל שחיתות שלטונית שובל ניירת שהותירה אחריה: פרוטוקולים, החלטות, קריטריונים שפורסמו, הצעות מחיר, חשבוניות, הוראות תשלום, צ'קים. על כל אחד מהניירות האלה עמלו כמה פקידים בשירות המדינה - חברי הנהלת המשרד, חברי ועדות תמיכות או ועדות מינויים או ועדות מכרז, יועצים משפטיים, סמנכ"לים למינהל, מזכירות, חשבים, מנהלי חשבונות. על כל מעשה שחיתות של פוליטיקאי, יש כמה וכמה עובדי ציבור שהוא חייב להם תודה. בלי תמיכתם, זה לא היה קורה. אם לא היו שותקים, נכנעים, מצביעים לפי דרישת השר או מסכימים לחתום על הטופס הנכון, לא היה אפשר לבצע את ההעברה הכספית או את המינוי הפסולים. אם לא היו מסכימים לוותר על טובת הציבור, תמורת הנחיות הפוליטיקאי, מיזם השחיתות היה נכשל.
אבל רובם ישתקו, יצביעו נכון ויחתמו על הטופס, וקשה מאוד להאשים אותם. איש לא הכין אותם לעמוד במצבים האלה. איש לא צייד אותם בכלים להתמודד עם הפוליטיקאי. איש לא יגבה אותם אם יצאו נגדו ויישארו לבד בחזית. החקיקה להגנת חושפי שחיתויות דלה. היישום שלה עלוב. לכן על פרשת ישראל ביתנו צריך להסתכל יותר כעל פרשת שירות המדינה. נציבות שירות המדינה היא הגורם האמון על הכשרת כוח האדם בשירות המדינה, על הסטנדרטים האתיים שלו ועל תפקודו המוצלח. מדובר במערך ארגוני אדיר, שיש בכוחו למנוע את רוב מעשי השחיתות במשרדי הממשלה ובשירות הציבורי, והוא נכשל בכך פעם אחר פעם אחר פעם. נציבות שירות המדינה היא זו שהיתה צריכה לצייד את עובדיה בכלים להתמודד עם לחצים פוליטיים אסורים. היא זו שהיתה צריכה להכין אותם לזיהוי לחצים כאלה. היא זו שהיתה צריכה ליצור אצלם תחושה וידיעה שיש מי שהם יכולים לפנות אליו עם מידע על לחצים כאלה, ולהיות בטוחים שהם יהיו מוגנים מכל ניסיון לפגוע בהם עקב כך. בכל אלה היא נכשלה.
יטענו הטוענים שכוח נוסף לשירות המדינה יעצים עוד את בעיית המשילות שאנחנו מרבים כל־כך להתלונן עליה. נציבות שירות המדינה נתפסת לעיתים, בצדק, כאחד הגורמים שמקשים בהוצאה לפועל של פעולות שלטוניות נחוצות וראויות. הביורוקרטיה שמקשה במינוי אנשים, בחתימת הסכמים, באישור תקנים וכיו"ב, פוגעת ביכולת של השרים למשול ולהגשים את מדיניותם. כל מי שעבר, ולו לתקופה קצרה כמוני, במנגנון הממשלתי, יודע שיש אמת בטענות האלה. אבל השחיתות פוגעת במשילות פגיעה אנושה יותר.
כשה"בולדוזרים" שאנחנו אוהבים להלל מקדמים פרויקטים עם אנשי מקצוע בינוניים אך מקורבים, בעלויות גבוהות שנכנסות לכיסים הנכונים לטעמם, זו רחוקה מלהיות תמונת המשילות שאנחנו שואפים לה. חשוב מכך, הניסיון מלמד שנציבות שירות המדינה מציגה חזות שרירית ואימתנית במיוחד דווקא כנגד אותם פוליטיקאים תמימים וישרי דרך (ויש כאלה, לא מעט). מולם, כולם זוכרים את כל הנהלים. אבל כשמגיעה שעת המבחן, אל מול לחצים אגרסיביים יותר שמאחוריהם כוונת זדון, ידעו גם שומרי הסף הביורוקרטיים להתקפל בקול ענות חלושה.
במישור הפלילי יש לקוות שמושחתי ישראל ביתנו, אם אכן יוכח שהם כאלה, יבואו על עונשם. אבל במישור הציבורי מתחייבת ועדת חקירה ציבורית שתבחן את כישלון המערכת. ועדה כזו צריכה לשאול את עצמה מדוע אלפי פקידים ונהלים שאמורים לייצג אותנו מול הניצול לרעה של כוחות פוליטיים, אינם משמיעים קול ואינם מהווים אתגר של ממש לכל מושחת שלטוני מתחיל.
הכותב הוא מרצה למשפט מינהלי בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו