למה לא חשבנו על משאל עם?

ראש הממשלה נתניהו מתייחס לסוגיית יציבות השלטון וניכר שהוא רואה בסוגיה זו את עיקר עיסוקו בתחילת הכנסת הבאה אם ייבחר לראשות הממשלה. למרות מבקרים שטוענים כי הבחירות הקרובות הן פרי משחקי אגו ואינטרסים צרים - לא היה מנוס מקיומן.

ובכל זאת, ניתן היה למנוע את קיומן בקלות. סתירה? לאו דווקא.

הכנסת האחרונה עסקה בסוגיות עקרוניות כגון הגדרת העיקרון היהודי במדינה בדיונים סביב חוק הלאום. העיסוק בסוגיות כגון זאת הכרחי. מדינת ישראל מתקרבת לגיל שבעים, ובגיל כזה כל ניסיון התחמקות מהתמודדות עם סוגיות המגדירות את אישיותה של המדינה ינחל כישלון. לכן טוב פעלה הכנסת האחרונה שעסקה בעניינים אלה ושמה אותם על שולחן הדיונים. כמה סוגיות הוכרעו, כמו סוגיית גיוס החרדים. אפשר להתווכח אם ההכרעה טובה או רעה, וככל, אך בסופו של דבר התקבלה הכרעה עקרונית כי יגויסו בני ישיבות. אך משלא הצליחה הכנסת להכריע בסוגיות אחרות, התוצאה המתבקשת בהתאם למבנה המשטר הנוכחי היא כי אין מנוס מקיומן של הבחירות לכנסת העשרים.

דמוקרטיה ישירה בעולם

מבנה המשטר בישראל מבוסס על שיטה דמוקרטית ייצוגית. העם, כריבון, בוחר את נציגיו לכנסת, ועל בסיס אמונם מוקמת ממשלה. עם זאת, ישראל היא אחת מחמש המדינות היחידות שלא קיימה סוג כלשהו של הליך דמוקרטי ישיר (משאל-עם כפי שמכנים זאת בישראל), יחד עם ארצות הברית הפדראלית, יפן, הולנד והודו. המשותף להליכי הדמוקרטיה הישירה הוא השתתפות הציבור בהליכי קבלת החלטות, אשר במערכות המבוססות על דמוקרטיה ייצוגית נתונים בדרך כלל לרשויות השלטון הנבחרות על ידי הציבור.

מדינות שונות פונות להליך הישיר על כל צעד ושעל. המפורסמת שבהן היא שוויץ אשר ערכה 12 משאלים בשנה האחרונה, ומעל ל-600 משאלים מיום היווסדה כפדרציה. מדינות אחרות משתמשות במנגנון זה רק במקרים הנוגעים לשאלות מהותיות, כפי שעשתה לאחרונה סקוטלנד בשאלת עצמאותה מבריטניה.

על ידי אימוץ מנגנון דמוקרטי ישיר לבירור שאלות עקרוניות ניתן להימנע מפיזור הכנסת כל זמן שסוגיית יסוד נתקלת במחסום פרלמנטארי. כלומר, כאשר עולה סוגיה הנדרשת לבירור עקרוני, ונציגינו בכנסת מתקשים לנסח לגביה הכרעה חד-משמעית, יש להעבירה להכרעה ציבורית.

היתרונות במשאל עם

לפתרון זה כמה יתרונות בולטים. ראשית, תישמרנה היציבות והרציפות של המשטר משום שלא יידרש פיזור הכנסת במקרים בהם קיימת מחלוקת עקרונית ביחס לסוגיות יסוד.שנית, יתחזק העיקרון הדמוקרטי, כי העם יבטא את עמדתו ללא מתווכים העלולים לסטות בשל פשרות.

שלישית, ההצבעה תהיה ממוקדת ותעסוק בסוגיה ספציפית, ולא יתערבבו מספר נושאים עקרוניים – דבר המקשה בבחירות רגילות על בחירת מועמד פוליטי מתאים.

המתנגדים יטענו לחשש מתמרון תעמולתי של קבוצות אינטרס, לחשש מפגיעה בזכויות המיעוט או לקשיים מבניים בקבלת החלטות ציבוריות בשל חוסר יכולת הציבור לניתוח סוגיות עמוקות ומורכבות. אולם, אם הציבור ראוי לבחור את נציגיו לכנסת, מדוע לא יוכל להכריע ישירות בסוגיות שנציגיו נדרשים להכריע בהם?

בנוסף, כל חיסרון שניתן לייחס לדמוקרטיה הישירה, ניתן לגלגל גם לפתחה של הדמוקרטיה הייצוגית. האם חברי הכנסת עצמם חפים מפני חולשות אלו? האם הם חסינים מפני תמרון והשפעה של קבוצות אינטרס או יימנעו מפגיעה בזכויות מיעוט? האם הם בעלי יכולת סגולית לנתח סוגיות הנוגעות לאופייה של המדינה יותר מהאזרח הממוצע?

ניתן לייעל את ההצבעה במשאל העם באמצעות הצבעה אינטרנטית (e-voting) בה כל אזרח מצביע באמצעות קוד אישי כפי שנעשה כבר במספר מדינות בעולם. פתרון זה אינו חף מחסרונות אך תועלתו מרובה מעלותו: ההצבעה תהיה נגישה וספירת הקולות תהיה מהירה.

בסופו של יום, ההכרעה בסוגיות ציבוריות השנויות במחלוקת פרלמנטארית חריפה, תוטל על כתפיו של הציבור ואיתה גם האחריות על ההחלטה שתתקבל על ידו. יש שיטענו כי כאן טמון החיסרון בשיטה הישירה: הציבור לא יוכל להאשים את נציגיו, אלא רק את עצמו, או ליתר דיוק את השיטה הדמוקרטית המעניקה לרוב את הסמכות לקבל החלטות.

הכותב הוא דוקטורנט למשפט חוקתי באוניברסיטת בר-אילן, מרצה במרכז האקדמי פרס ברחובות, בקריה האקדמית אונו ובאוניברסיטת אריאל. עמית בתכנית הדוקטורנטים בפורום קהלת ועמית מחקר במכון בגין למשפט וציונות.