אין מה להגיד. הרעיון לדבב את יצחק בוז'י הרצוג עם קול חדש, "גברי" יותר, המצדיק, לגישת המפרסם, את הטענה הנובעת משפתי הדובר (בקולו של קריין), כאילו הסיבה לכך שהקהל אינו נוהה אחריו - הוא הברקה. מתאים לראובן אדלר, מפורום החווה המצומצם ביותר של אריק שרון, ואחד המבריקים, אם לא המבריק מבין הרעיונאים בעולם הפרסום הישראלי, במיוחד בתחום הפוליטי.
רוצה לומר, הטענה הפסיכולוגיסטית, כאילו הבחירה שלנו מושפעת מגורמים חיצוניים, שאינם רלוונטיים לעצם העניין, יש לה על מה לסמוך. קנדי בן ה – 43 הביס את ניקסון בזכות הופעתו, שתאמה את הניו מדיה. את הקסם של קלינטון ניתן היה למדוד בקולות, ובמיוחד בקולות של נשים. וגם בנימין נתניהו הילך קסם על הציבור, עם הגעתו לארץ כגיבור העל הישראלי, לאחר כהונתו כשגריר ישראל באו"ם, במהלכה תבע ובהצלחה, לפתוח את הארכיון ולחשוף מסמכים הקשורים לעברם של מזכ"ל האו"ם לשעבר, קורט ולדהיים ופושעי מלחמה נאצים אחרים. למיטב זכרוני היתה זו הפעם הראשונה בה דובר בארץ על איש פוליטי כעל "חתיך" המצליח לייצר תחושה של אינטימיות עם ציבור שלם.
אז כן. המראה, הקול, המבטא, יש להם ככל הנראה השפעה מסוימת, מודעת או בלתי מודעת, לשיפוט שלנו את הבן-אדם. אז מה חדש? - מאז פרוץ הטלוויזיה לחיינו, זו לא רק המהות שעושה את העבודה. זה גם הנתונים הפיזיים. מסתבר שאותו עם שרוצה צדק חברתי, מעדיף את המנהיגים שלו מרשימים בהופעתם. צעיר, בריא, רהוט, נאה ועשיר. יאיר לפיד כבר אמרנו? ומנגד, לא מן הנמנע שחלק מאותו עם פוסל את שר החוץ איווט ליברמן רק בגלל המראה המזכיר את "בלוטו" הבריון בסדרת פופאיי the sailor man) – זוכרים?), והמבטא הרוסי הכבד, שהתרגלנו לשמוע שנים ארוכות מככב כגיבור הרע של הסרטים האמריקנים.
אז אחרי שהבנו שכמו בכל תחום בחיים, גם בפוליטיקה, חלק מהמתמודדים נהנים מיתרונות שהעניק להם הטבע, והאחרים מתמודדים עם חסרונות ביולוגיים, אפשר לחזור לשאלת היסוד: האם באמת מה שמונע בעדנו ללכת כסומא אחרי הג'נטלמן הזה, בוז'י, זה רק הקול?
כי אני דווקא יכולה להעלות בדעתי עוד כמה נושאים בעייתיים: יכול להיות שככל שציבור מסוים לא מתלהב כל כך מראש הממשלה הקיים, עדיין הוא רואה בו את האדם הראוי ביותר לתפקיד המורכב הזה? יכול להיות שמי שעשה מאמץ גדול לשכנע את הציבור בשעתו כאילו ביבי לחוץ, כיוון שהוא "מזיע", העניק לכולנו את היכולת לאבחן גם את בוז'י כהיסטרי (ובמיוחד בשבתו מול רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות")? והאם יכול להיות שרוב הציבור פשוט התפכח ממדיניות "אוסלו" שמפלגת העבודה, על שמותיה המשתנים מבחירות לבחירות, תומכת בה? והאם יכול להיות שלאחר ההתלהבות הראשונית מהזוגיות המתוקשרת, הציבור לא ממש מבין למה מפלגה אחת מעמידה בראשה שני מועמדים לראשות ממשלה? ויכול להיות שחרף העובדה שהתקשורת ממש לא מבליטה, כפי שהיא מיטיבה לעשות עם נתניהו, את מה שחושבים על לבני עמיתיה למפלגות השונות בהן כיכבה - הציבור פשוט לא סובל את "אלוהים לשלטון משחתני" של האשה שבעשר שנים עברה בארבע מפלגות? ויכול להיות שהציבור חש כי אין אמת במסרים שמעבירה המפלגה, שאותיותיה בקלפי הן אמת?
אז עם כל הכבוד לאדלר, ויש הרבה כבוד, אתה מבין בוז'י, זה יכול להיות שזה לא הקול. זה ה-כל.
