שקט, נואמים!

בזמן מלחמת לבנון הראשונה כתב העיתונאי עמירם ניר מאמר שכותרתו "שקט, יורים". המאמר הציג טענה פשוטה: בזמן מלחמה בין מדינת ישראל לכוחות עויינים נחוץ שקט, שקט אשר יעניק מרחב פעולה ללא ביקורת דקדקנית יתר על-המידה. לפי עמירם ניר, בעת המלחמה: "אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המסר ששידר עמירם ניר בזמן מלחמת לבנון הפך עם הימים לסמל של לעג וקלס בידי מחנה השמאל הישראלי. הביטוי 'שקט יורים' הפך לתיאור של דיקטטורה בהתהוות, מצב בו "הביקורת החשובה נדרסת תחת גלגלי הממסד".

עם השנים, מיתג עצמו מחנה השמאל הפוליטי והתרבותי כ'מחנה ביקורתי'. כמה גאווה מסתתרת בדברי נציגיו האקדמיים על 'התיאוריות הביקורתיות', וכמה זחיחות בקרב העיתונאים החדשים המתגאים בביקורת לשם הביקורת. ביקורת הייתה לעיטור על דש בגדם של אלו המתפארים ברוממותם המוסרית. אם פלוני יעז לשאול "אולי צריך לשמור על השקט כי יורים, כי ישנה סכנה?" יביטו בו חברי 'המחנה הביקורתי' בבוז וללא ביקורת עצמית, יגנו אותו משל היה אחרון משתפי הפעולה של הפשיזם האיטלקי או הקומוניזם הסובייטי.

שלושים השנים האחרונות הוכיחו ש'המחנה הביקורתי' מבקר כל רעיון מלבד רעיונותיו, גם אם יקרא לעצמו כיום "המחנה הציוני" לא יוכל לשנות את המציאות הקרה. הסכמי אוסלו התקדמו ללא ביקורת "המחנה הביקורתי", ההתנתקות התקדמה ללא ביקורת "המחנה הציוני", היציאה החפוזה מלבנון התבצעה ללא ביקורת "המחנה הביקורתי", הצעות אולמרט המופרזות הוצעו ללא ביקורת "המחנה הציוני", וכהנה וכהנה. מתגלה כי "המחנה הביקורתי" נופל בפרדוקס הידוע: הוא לא מסוגל ליישם את דרישותיו על עצמו.

אמש המריא ראש הממשלה נתניהו לארה"ב לנאום מול הקונגרס האמריקאי נגד ההסכם המתהווה עם איראן. הסכם, שלפי כל הפרטים שהודלפו מתוכנו, מהווה פגיעה חמורה באינטרסים הלאומיים של ישראל, מדינה כעם. הסכם שמציב את ישראל, פעם נוספת לאחר 42 שנים, בסכנה קיומית. נאומו של נתניהו, לפיכך, הנו המקבילה הדיפלומטית למתקפת המנע שפתח ראש הממשלה לוי אשכול ב-1967, מתקפת מנע שהובילה לנצחון בקנה מידה היסטורי ולהצבת ישראל בעמדת כוח במזה"ת.

אל מול נאום ראש הממשלה מתייצב, מזה כחודש, "המחנה הציוני", ומבלי משים לב פועל כבנבואת פיגמליון: מטיף על "הנזק שנאומו של נתניהו יגרום ליחסי ישראל-ארה"ב", מטיף ויוצר. כותרות המבקרות את נתניהו שטפו את עיתוני "המחנה הביקורתי": 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ'; כותרות המייצגות קו מחשבה לו שותף גם יו"ר "המחנה הציוני" מר בוז'י הרצוג, שבחר לפרסם בשבוע האחרון שני מאמרי דעה בשני עיתונים אמריקאיים מובילים – 'הניו יורק טיימס' ו'הוושינגטון פוסט' – ובהם הוא סרב להגדיר את איראן כאיום קיומי, סרב לגבות את נאומו של נתניהו כמהלך ממלכתי, הציג אותו כמהלך פוליטי ציני והעניק גושפנקא לטוענים בשם "העם בישראל" כי "נתניהו לא מייצג".

אל מול הביקורת החד-גונית של "המחנה הביקורתי", אנו צריכים ללמוד ולבחון את המציאות לאשורה. בניגוד לטענות "המחנה הציוני", נאומו של ראש הממשלה נתניהו הוא נאום ממלכתי, כלי נשק דיפלומטי מול האייתולות מאיראן. נאום נתניהו הוא זמן להתאחד למען האינטרס הלאומי המשותף– מאבק נגד איום קיומי זועק, בועט, מניפולטיבי ומתוחכם – איראן והתחמשותה הגרעינית.

כבר נטען בעבר כי 'העט חזקה מן החרב', במקרה הנ"ל, הנאום חזק מהקליע. אם לעתים נדרש "שקט! יורים", קל וחומר, כעת, נדרש "שקט! נואמים".