איני יכול שלא לתהות מה עתיד להשתנות בכנסת העשרים. נראה כי אין כל חדש תחת השמש, וארץ כמנהגה נוהגת. העובדה שכנסת אחר כנסת מתעלמות מנושא הקשישים בישראל היא עובדה קיימת. לקשישים אין ייצוג אמיתי. הפוליטיקאים מייצגים את ציבור הבוחרים שלהם, ועושה רושם כי הם מרוכזים יותר במחיר הקוטג'.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: השוטרת שיצאה למשימה לא האמינה שככה היא תסתיים
רבות דובר על יוקר המחייה, הדיור, המחאה החברתית, מחאת העגלות, סרדינים, ומילקי? אכן, כשזה נוגע למחיר אותו משלמים במכולת, בבנק ובחופשה אנו יודעים לצעוק לדרוש- בעת שהייה במטוס ובאירוח במלון, וגם כשבאמת צריך. יש שיגידו שלא מספיק, יש שיטענו שיותר מדי. כשזה נוגע לפנסיה, בתי חולים וקשישים המצב שונה. לכל יש תירוץ למה לא לעסוק בנושא עכשיו.
גם אותנו הקשישים לא מעניינים
"זה ייקרה בעוד שנים... מתי כבר אנחנו מבקרים בבית חולים... אולי לא נגיע לגיל הזה". כיצד נוכל להאשים את הפוליטיקאים, כשהקשישים הם לא חלק מהאג'נדה שלנו בתור אזרחים? כי אנחנו לא אוהבים לקרוא על הצרות שלהם, לא אוהבים להתמודד עם הבעיות שלהם, אין לנו סבלנות. פוליטיקאים באים, מבקרים, מבטיחים ובאותה נשימה דוחים, מתרצים ומתעלמים. מי יכריח אותם להעביר תקציבים ולחוקק חוקים? כשהלחץ הציבורי מופנה לסוגיות אחרות.
איך יכול להיות שזה לא מעניין אותנו? מי מאיתנו לא עמד בחודש האחרון בפני הדילמה כיצד להתמודד עם הבדיקה של אמא, אבא, סבא או סבתא, מי יישא בנטל במשפחה, מי עושה ומי לא.
מי לא נקרע בין הילדים שלו לבין ההורים שלו כשצריך לתת לשניהם תשומת לב מספקת, כי אף אחד לא רוצה לחפש את סבתא ברחוב או לשמוע על כך שלא מצאה את הקומה בבית החולים ופספסה בדיקה. מי לא מצא את עצמו מורט את שיערות ראשו בניסיון הנואש לפלס דרך בסבך הבירוקרטיה של הביטוח הלאומי וחברות הסיעוד שההורה המבוגר לא מצליח להתמצא בהם?
את מקום המדינה ממלאות עמותות
תוחלת החיים עולה, ואיתה חוסר המוכנות של המדינה לצרכים של הגיל השלישי. כרגיל, הממסד מיישר קו באיחור, ואת החלל ממלאות עמותות שקו החיים שלהן תלוי כמעט לחלוטין בתורמים. כמנכ"ל עמותת מלב"ב המסייעת לקשישים חולי אלצהיימר ותשושי נפש אני אומר בפה מלא: קשישים לא מעניינים אף אחד. לא את הפוליטיקאים, לא את התקשורת ולא את הציבור. במקרה הטוב, הגיעו הפוליטיקאים לבקר, הבטיחו ושכחו. במקרה הרע, הם לא השיבו למכתבינו.
המחאה הצומחת מלמטה צריכה לכלול בתוכה גם את הקשישים. כמו שכולנו יודעים שפנסיה זה חשוב, אך יש דברים דחופים יותר. כך גם עם הקשישים. או יודעים שעלינו לדאוג לעתיד אך זה, כנראה יכול לחכות. אבל הקשישים הם גם כאן ועכשיו - הורינו וסבינו זקוקים שנהיה הקול והשופר עבורם בעולם המשתנה ללא הרף. עלינו להשמיע עבורם קול גם בשביל עצמנו.
הדאגה לקשישים היא כמו הדאגה לקורת גג מעל הראש, פנסיה או יוקר המחייה. היא בעיה מהותית שאנו מתמודדים איתה כחברה, עד שנבין שכך כבר אי אפשר.
כותב הטור הוא מוטי זליקוביץ', מנכ"ל עמותת מלב"ב, המסייעת לחולי אלצהיימר, דמנציה וקשישים תשושי נפש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו