מה לא עשינו, איפה טעינו, הלכה המדינה. כמילותיו של קובי אוז, השמאל הישראלי גם הוא יושב עכשיו בבית קפה ועושה חשבון נפש. כבר אתמול יכולנו לראות בכל תוכניות הבוקר מספר פרשנים (וכרגיל הימין במיעוט) מנסים לחשוב איך השמאל יכול לחזור לשלטון. בדיוק כמו בפעמים הקודמות, השמאל מתעסק בעטיפה (זהות המנהיג, הקמפיין) במקום בתוכן עצמו. כל כך הרבה פרשנים ומגישים מפספסים את העובדה הפשוטה: הציבור לא מאמין בדרך של השמאל.
ניקח לדוגמה את אייל ארד. היועץ המפורסם של שרון בפורום החווה והאיש שאמר על נתניהו "הוא מדמם במים, אני רוצה להוריד אותו לגמרי". אותו ארד ישב אתמול בתוכנית בוקר וקבל על כך שהשמאל איבד את הרגש הלאומי ולא פונה מספיק לסמלים המסורתיים והלאומיים של האזרחים במדינה. פרשנית נוספת טענה שהבעיה היא בכך שאין מספיק ערבים ומזרחיים במפלגה, ואלדד יניב כתב בפייסבוק "נהיה חייבים להקים מחנה דמוקרטי גדול שיש בו מנהיגים ומנהיגות מזרחיים רוסים וערבים".
כמו נהג שעושה תאונה פעם אחר פעם, קונה מכונית חדשה וחושב שהבעיה היא במכונית ולא בו, כך השמאל ממשיך לדבר באותם מושגים חסרי כל רלוונטיות. צריך לומר את האמת – גם אם למנהיג המפלגה היו קוראים יצחק חסן והוא היה רמטכ''ל, זה לא היה משנה את התוצאות. גם אם היו חמישה חברי כנסת ערבים ורוסים במפלגה, זה לא היה מושך אליהם את הקהלים הללו, מכיוון שהבעיה היא אחרת – השמאל מתעקש על דרך מדינית לא רלוונטית.
בכל קמפיין מחדש הם מדברים על הימין שמוביל לבידוד בינלאומי. בכל קמפיין מחדש מדברים אתנו על הצורך בנסיגה, על כך שישראל צריכה לקבוע את גבולותיה בעצמה. אחרי עשרים שנה שהקמפיין הזה נכשל במציאות, המציאו מושג חדש – 'הסדר מדיני עם מדינות האזור'. כלומר, ישראל תישא ותיתן עם מדינות ערב לגבי גבולותיה עצמה, בלי קץ הסכסוך, בלי שום הבטחה שהפלסטינים יפסיקו את מסע הטרור והמהלכים המדיניים.
גם בקמפיין הזה שמענו התבטאויות פשוט מנותקות מהמציאות של אנשי השמאל. החל בהרצוג, שהבטיח לנסוע לרמאללה ולהציג את "תוכניתו המדינית", ועד עמוס ידלין, ראש אמ''ן לשעבר, שהציג תוכנית במכון למחקרי בטחון לאומי שמדברת על פינוי עשרות אלפי מתיישבים ומסירת 85 אחוזים משטחי יהודה ושומרון לפלשתינים.
הסכמי אוסלו, אשר ראשיתן בנסיעות ופגישות עם בכירים פלסטיניים בשנות ה-80, מסמנים את תחילת קו השבר בין השמאל הישראלי והציבור הישראלי. מצד אחד, השמאל תומך בנסיגה, בשטחים תמורת שלום. מנגד, רוב הציבור בישראל הפנים כי נסיגה פירושה אסון. בעשר השנים האחרונות המסקנה הזו התחזקה לאחר הטילים שקיבלנו מעזה.
הבעיה היא לא בעטיפה. הבעיה היא בדרך. אם השמאל הישראלי רוצה לחזור לשלטון, הוא צריך לזנוח לחלוטין את רעיון הנסיגות החד צדדיות והוויתורים. במילים אחרות, השמאל צריך להתאים את החזון המדיני שלו למציאות.
