גיבור מעמד הפועלים

אורי שלף לא היה עוד מנהל קבוצה. אורי שלף היה הרוח מאחורי הפועל ת"א בכדורסל במתכונתה החדשה, הנקייה והמצליחה. אורי, שגדל בבית אדום, החליט ללכת בדרך שונה מזו של עסקני הספורט בארץ. במקום לדבר, הוא עשה, בדיוק בזמן שהיה צריך, והיתווה את הדרך שבה פועל המועדון - מקצועית ובעיקר ניהולית.

השבוע לפני שבע שנים חגגנו את עליית הקבוצה מליגה ב' לליגה א'. כביכול, אירוע זניח ושולי, אז גם היה הרגע שנפגשתי עם אורי לראשונה. מאז נפגשנו ודיברנו עוד מאות פעמים. אורי הוכיח במעשיו פעם אחר פעם שהוא הרוח שמאחורי הקבוצה. האיש שענה בחיוך לכל מי שדרש בשלום השחקנים, שעזר לכל אוהד שנתקע בלי כרטיס במשחק חוץ באילת או לשחקן זר שנתקע בלי כסף בערב חג.

באחת מפגישותינו האחרונות, יממה לפני טקס פתיחת האולם החדש, עיניו של אורי נצצו והוא היה כה מאושר. כל זה לא מנע ממנו כמובן להתקשר למפיקי האירוע בשעת לילה מאוחרת כדי לוודא ש"הכל פיקס לקראת מחר". כזה היה - שחקן נשמה שהדביק את כל מי שהיה סביבו בהתלהבות ובהערצה העיוורת להפועל ת"א. במהלך האירוע, הפועל הנציחה את אביו עמי ז"ל. והיום? הזיכרון שבו אורי עולה עם בנו לקבל את הגופייה הממוסגרת מקבל משמעות אחרת ומצמררת.

מאז היום בשעות הצהריים, עת החלו השמועות על הטרגדיה, הסתובבו מאות אוהדים ולא ידעו מנוחה. כולנו קיווינו שזו טעות. עכשיו, אחרי שהדמעות לא הפסיקו לזלוג, נוכחנו לדעת שמדובר באובדן של ממש, של חבר קרוב וחלק ממשפחת הפועל ת"א בכדורסל. השחקנים, ההנהלה והאוהדים, בשילוב כוחות, יצטרכו למצוא את הדרך להמשיך הלאה בלי הגיבור שלנו, זה שהגשים לכולנו חלום והביא את הקבוצה לאן שהיא נמצאת כיום.

את החלומות שחלמת אנחנו עוד נגשים אורי, תהיה נשמתך האדומה צרורה בצרור החיים.