איש של חזון

1. די היה להביט בהמון שהגיע להלוויה הערב כדי לראות את הפסיפס של הכדורסל הישראלי מהעבר להווה. משפחת שלף היא הכדורסל הישראלי מאז ועד היום. יכולנו לראות דורות שעוד היו לצד האבא עמי ז"ל. הרבה מאוד היו שם, כולל אנשי היריבה הגדולה, מכבי ת"א (למעט השחקנים ששיחקו היום) - כולל גיא גודס, שעתיים לפני משחק. ההערכה לאורי שמה את היריבות המרה בצד.

2. מעט מנהלים יכולים לזקוף לעצמם עמידה ביעדים כמו אורי שלף. קודם כל, כי בספורט שלנו חסר חזון, וגם כשיש כזה, רוב הפרויקטים הנועזים נועדים לכישלון. שלף הלך מוקדם, אבל ההספק שלו היה עצום. כמה מנהלים בספורט הישראלי הגיעו למקום שלא היה קיים ואחרי כמה שנים ראו אותו פורח ככה? כמה מנהלים בכלל מתכננים לטווח רחוק בספורט שלנו? כמה מנהלים מוכנים באמת ללכת צעד אחרי צעד, ולא לקצר את הדרך? כמה מנהלים לא רודפים אחרי פרסום? כמה מנהלים, בתוך ביצת האמוציות הזו, לא ייתפסו אפילו פעם אחת ברגע של היסטריה או של התלהמות?

אורי היה כזה, אפילו שהיה בתוך מקום מורכב מאוד - מלא בתשוקה מצד אחד, אבל גם בהרבה כעסים ורגשי קיפוח מצד אחר.

3. שלף היה אוהד אמיתי שהגיע למען הרעיון והסמל. זה לא הפריע לו לנהל. הוא היה אוהד שרוף, שהאהבה לקבוצה שלו לא העבירה אותו על דעתו. לחץ? יציאה מפרופורציות? לא אצלו. שלף היה סמל אדום, אבל כדאי שייהפך גם למודל מחוץ להפועל ת"א. מודל ליזם, איש של חזון והמנהל האידיאלי. והכל בשקט, בחיוך ובצניעות. יהי זכרו ברוך.