בן זקונים הייתי לאמא ניצולת שואה. בילדותי לא ידעתי את שורשיה, אך ידעתי שעברה מסע ייסורים נורא. ידענו שלא שואלים היכן סבא וסבתא או כמה אחים ואחיות היו בבית. אמא שלנו היא חווה, "אם כל חי". הסיפור המשפחתי מתחיל ממנה וכל מה שקדם - אינו חשוב. שערי המידע נעולים. כבן זקונים שחי לבדו בבית הוריו רגיל הייתי לרגעים של דממה בבית שכתליו ספגו דמעות רבות.
גם ההתנהלות השגרתית היתה שונה. אסור היה להשאיר מאומה בצלחת. לא תמיד מרגישים בנוח להזמין את החברים שגדלו בבית ארץ־ישראלי טיפוסי צברי. דאגותיה של אמא היו מעל ומעבר למקובל. היה עלי לתת דין וחשבון מאין באתי ולאן אני הולך. אמנם תמיד הבנתי שמקור הדאגות מאותה תקופה, אך מה קרה שם? מייד המחשבות בטלות, יש דברים שהשתיקה יפה להם. מילד סקרן ושואל התרגלתי להיות הבן שאינו יודע לשאול.
ככל שעוברות השנים ואנחנו בני הדור השני נחשפים יותר, אט־אט אנו מגלים שיש שמות לסבא ולסבתא ומשפחה גדולה וענפה שהורינו גדלו בתוכה. אבל עדיין הנסתר רב מהגלוי. הגעגועים מתעצמים ואנו מבקשים לחשוף שורשים ולצייר בליבנו את דמות דיוקנם של קרובינו. בעשור האחרון לחייה של אמי ז"ל, לאחר שעברה אירוע מוחי מורכב ושכבה על ערש דווי, היא קמה ממיטת חוליה וקיבלנו שתי מתנות: את אמא ואת הסיפור האישי שלה בעדות אמיצה.
קשה להבין מאין היו לבני אותו הדור הכוחות להקים בית חדש. הדור ששרד את השואה בחר בשתיקה ובכה את בכיו מאחורי הפרגוד לבל יראו את דמעותיו. אני גדלתי בצילם של ניצולי שואה שבחרו לשתוק ולא לדבר. הדור שלנו יכול להבין כמה מתעצם הכאב, כשחושבים אנו על דמם של 6 מיליון ועל דמי זרעם שזועקים מאדמת הנכר. איזו אימפריה אנושית היינו יכולים להיות. משפחות לרוב של בנים ונכדים ונינים. אולם אדריכל העולם, הקב"ה, הנהיג את העולם אחרת, וגזר דין קשה וכואב. זכיתי להיות בן של אמא שקיבלה את הדין בהכנעה ובכפיפות קומה. אנו ממשיכים בדרכה ומצדיקים עלינו אנו את הדין בכל רגע ובכל שעה.
כבן יתום מהוריו אני חש מחויבות גדולה לספר את הסיפור ולהחדיר תודעה של שליחות לבני הדור השלישי. אני מרגיש את עוצמת הזכות להיות שותף לבניית העולם ולשיקום משפחה שכולה נספתה בשואה. לאחר שהופסקה השתיקה, והעדויות ממשיכות להישמע, אנו בני הדור השני מבינים שמוטל עלינו תפקיד לאומי ויהודי להמשיך לספר את הזוועות על רצח ההמונים. כשמדינת ישראל נמצאת מחד גיסא בפריחה, ומאידך גיסא גלי האנטישמיות הולכים ומתגברים, אין לנו ברירה אלא להמשיך את הסיפור הנורא למען יידעו הדורות הבאים.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני בית הלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו