אז את מי מעדיף הנשיא?

מדי פעם בפעם דולף מידע על פעילות ממשל אובאמה נגד ישראל וממשלתה. הפעם עשה זאת בלי משים כתב "הארץ", ברק רביד, ששעט כמוצא שלל רב על רשימת הבאים בשערי הבית הלבן, כהוכחה לכך שהשגריר דרמר אינו מוזמן. מתברר מהרשימה שבעוד הבית הלבן מדיר נציגים רשמיים של ישראל, עוזרי הנשיא מתייעצים בקביעות עם הפלג הרדיקלי ביותר בשמאל הישראלי.

כך כתב רביד: "בסוף אוקטובר ביקרו בבית הלבן מנכ"ל 'יוזמת ז'נבה' גדי בלטיאנסקי ומנכ"ל עמותת 'ידידי כדור הארץ' גדעון ברומברג. השניים נפגשו בנפרד עם מחזיק התיק הישראלי־פלשתיני בבית הלבן, מאהר ביטאר. ב־2 בדצמבר ביקר בבית הלבן פעיל השמאל דני זיידמן, שמתמחה בסוגיית ירושלים, ונפגש עם יועצו של אובאמה פיל גורדון. שבוע לאחר מכן נפגש עו"ד מיכאל ספרד מארגון 'יש דין' עם ראש האגף למזה"ת בבית הלבן, יעל למפרט".

דני זיידמן כונה על ידי אולמרט (בעודו בליכוד) 'סוכן של הרשות הפלשתינית', ופעולות העמותה שלו ממומנות בידי ממשלות באיחוד האירופי. מיכאל ספרד עבד עם ארגון אל־חאק, הממומן בידי ממשלות אירופיות ומוביל "לוחמה משפטית" נגד ישראל.

ההסכם שנרקח עם איראן העלה שוב את התהייה - מה מניע את אובאמה? לא אנטישמיות, כפי שיש המייחסים לו, אבל ככל הנראה תפיסת עולם רדיקלית. ארה"ב מעולם לא הסכימה למדיניות ההתיישבות הישראלית ביש"ע. לאורך השנים כשלנו בהצגת הנרטיב על הזכות הבלעדית של העם היהודי בארצו, בתביעתנו לריבונות בערש מולדתנו ובהפרכת שקר ה"כיבוש".

ואולם הן ממשל קלינטון והן ממשל בוש קיבלו את העובדה שישראל אוחזת אחיזה בת־קיימא במזרח ירושלים ובגושי היישובים. הנשיא בוש, אף שהוביל את "חזון" המדינה הפלשתינית ו"מפת הדרכים", הפקיד בידי דב ויסגלס, ראש לשכת רה"מ שרון, מכתב, שבו הכיר באחיזתנו שם תוך כדי ויכוח מהו "גידול טבעי" בהתנחלויות.

ממשל אובאמה, לעומתו, קיבל באופן מלא את הנרטיב הפלשתיני. מבחינתו, הדרישה הפלשתינית להקפאה מוחלטת של ההתיישבות חלה על כל השטח מעבר לקו הירוק. לדאבוננו, בנושא הזה ישראל נכנעת ללחץ הממשל, ובונה במשורה אפילו במזרח ירושלים, שלא לדבר על פנים השטח. השקפתו דומה לתפיסת השמאל האנטי־ציוני בישראל. לכן הוא נלחם בנתניהו על כל בית שנבנה בגילה וברמות.

עושה רושם שתפיסת העולם של אובאמה אינה מכירה בזכויות הלאומיות וההיסטוריות של העם היהודי. מבחינתו, ישראל היא מדינת מהגרים; הקמתה היא מס שהעולם נדרש לשלם אחרי רצח ששת המיליונים באירופה, כפי שאמר בנאומו בקהיר ב־2009, אבל אסור שהמדינה הזו תבוא על חשבון העם הפלשתיני. מול תפיסת העולם הזו, ישראל חייבת לחזור לשיח הזכויות ולהציב חלופה מוסרית וערכית. הקשר האמיץ בין ארה"ב לישראל אינו נשען רק על הממשל, אלא על דעת הקהל ועל מאות המחוקקים בגבעת הקפיטול, שאינם שותפים לעמדה הרדיקלית הנושבת מהבית הלבן.