אחרונה פורסם כי לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות, ייתכן וימונה מומחה בתחום הפיננסי ולא רופא. שאלה הנשאלת תדיר בעת איוש משרות בכירות במערכת הבריאות היא: האם הניהול במערכת הבריאות באמת שונה מהניהול בתעשיות אחרות – היי-טק, רכב, מסעדנות או ביטחון? או שמא, מנהל מקצועי יכול ויידע להשתלב בכל תעשייה, כולל זו הרפואית?
המצדדים במנהל שאינו רופא יאמרו כי במערכת הבריאות, הפועלת תחת אילוצי תקציב כבדים ועוסקת באופן שוטף בפתרון משברים בסדר גודל לאומי, צריך ניהול מקצועי של אנשים שהוכשרו לנהל. ואם גירעון תקציבי הוא האסוציאציה הראשונה שעולה בהקשר זה – אולי באמת איש כספים הוא הדמות המתאימה להובילה?
לעומתם, הרופאים גורסים, שהדמות המתאימה ביותר לעמוד בראש מוסדות רפואיים, לתת את הטון ולהוות דוגמא, היא רופא – רופא, שחינוכו הרפואי מכשיר אותו להיות קולו של החולה, שהתנסה על בשרו בעומסים הכבדים, בשעות האינסופיות ובמצבי חירום אנושיים ושעמד מול חולים ומשפחותיהם בשעתם הקשה. שנים רבות זו גם הייתה הדעה הרווחת בקרב ציבור.
מדוע אם כן חל כרסום הולך וגדל בהגמוניה רפואית זו? מנכ"לי קופות החולים כבר אינם רופאים והאדמה אינה רועדת. אחריהם מונו בקופות החולים מנהלי מחוזות שאינם רופאים והשמיים לא נפלו. כעת מדברים על איש כספים כמנכ"ל משרד הבריאות הראוי.
הטענה העיקרית כנגד רופאים בעמדות ניהול היא, שהרופאים אינם בקיאים בניהול, אינם דוברים את השפה הניהולית, אינם משתמשים בכלים המקצועיים ואינם מבינים את הקשר ההדוק בין ניהול מקצועי לצרכי המערכת המיידיים. וכיצד יבינו? הרי החינוך הרפואי אינו כולל רכיבי ניהול בשום שלב. במוסדות הוותיקים והשמרניים יותר, עדיין אפשר לשמוע רופאים מובילים האומרים: "ניהול? זה לבירוקרטים. אני לא למדתי רפואה כדי להיות בירוקרט."
אבל הגישה הזו בדיוק הביאה אותנו למצב הנוכחי. רק שכיום, לא ניתן כמעט לתפקד במערכת הרפואית בלי להבין בניהול. כיום, מנהל מחלקה בבית החולים צריך לתכנן את מצבת כוח האדם, להקטין הוצאות על ציוד ולחסוך בבדיקות מעבדה מיותרות וגם לעמוד בדרישות רגולטוריות.
ולמרות זאת הרופאים אינם נוהרים בהמוניהם ללמוד ניהול, גם לנוכח ההיצע הקיים של תארים במנהל עסקים או ניהול מערכות בריאות. וכי מדוע יתאמצו? מכלל משרות הניהול אותן ממלאים רופאים במערכת הבריאות, רק משרה אחת – מנהל בית חולים – מוגדרת בנוהל משרד הבריאות, כמחייבת תואר בניהול רפואי. יותר מעשור קיימת התמחות-על במנהל רפואי, אך התמחות זו "הניבה" פחות ממאה מומחים לניהול, שחלקם כבר על סף פרישה.
מפת הדרכים לתיקון ברורה: סקר של חברת הייעוץ מקנזי מראה כי בתי חולים שהובלו ע"י רופאים, הביאו לתוצרים רפואיים טובים יותר. מערכת בה המנהלים הם רופאים, ורופאים אלו הם מנהלים מקצועיים, תהיה מערכת יעילה יותר, המכוונת לתוצרים מיטביים רפואיים, ולא פיננסים. דווקא בגלל הנתון המשמעותי הזה, החינוך הרפואי חייב לכלול רכיבי ניהול: תכנון, הקצאת משאבים, איכות יעילות ושירותיות. ההתמחות הרפואית צריכה לכלול רכיבים של ניהול ומנהיגות וכדי למלא משרת ניהול בכירה – מנהל בית חולים, מנהל מחוז בקופת חולים או מנכ"ל משרד הבריאות – יצטרך הכשרה אקדמאית וניסיון ניהולי מוכחים.
במצב דברים זה, השאלה מי ראוי להיות מנכ"ל משרד הבריאות – רופא או מנהל - לא הייתה נשאלת, שכן היה עומד לרשותנו קאדר שלם של רופאים מנהלים, שצמחו במערכת ומכירים את חזקותיה וחולשותיה, הן מנקודת המבט הרפואית והן מנקודת המבט הניהולית. אך הכלים בהם הם משתמשים כדי לממש ערכים אלו הם כלים ניהוליים-מקצועיים.
עמדה זו של בחירת מנכ"ל שאינו רופא למשרד הבריאות – היא קריאת השכמה לכולנו: הרופאים, והציבור. הדרישה לניהול מקצועי במערכת הבריאות חייבת להיות חובה. הרופא כמנהל מקצועי הוא הדמות הנכונה להוביל את מערכת הבריאות והאחריות לחינוכו של דור חדש ומסוגל – היא האחריות שלנו.
הכותבת היא ראש ההתמחות לניהול מערכות בריאות בקריה האקדמית אונו
