1. הפסקול שבקע הערב למשך 60 שניות מרחוב אחד במאי 38 בחולון הצליח להכיל בתוכו, ברגע קצר אך אותנטי במיוחד, פרק בלתי נפרד מהכדורסל הישראלי. יש פרידות שמסתכמות בדקה של דומייה, יש כאלה שזוכות לדקה של מחיאות כפיים, ויש כאלה, בגירסה החולונית, שמורכבות מדקה של תיפוף נוסטלגי וקולני על פחים. אייטיז זה כאן.
פרידות, מבני אדם או מאולמות בני יותר מ־60 שנה, נוטות לעיתים לסבול מקיטשיות־יתר שמעוותת את ההיסטוריה ויוצרת מציאות אוטופית - תסמונת "כולם אהבו אותו". אולם הפחים לא זקוק לכל אלה, הוא מעולם לא התבייש ב"פחיותו": לא ב"שיגעון" של מייק קארטר, לא בהיעדר המזגן ולא במבנה, שמזכיר יותר מחסנים של רמי לוי ופחות אולם כדורסל.
באתר מינהלת הליגה הוא עדיין זוכה לשם האסתטי וחסר המשמעות "האולם העירוני בחולון", אבל אפילו הווייז יודע: "פנה ימינה לאולם הפחים".
על אחת מהגדרות שמפרידות בין הפרקט ליציעים, ליד הקירות המתפוררים והמרצפות משנות ה־50, ניצב לו השלט המוכר, המאיים בצורה הכי לא מאיימת בעולם: "הירידה למגרש מהווה עבירה פלילית". במקרה הזה האולם עצמו מהווה עבירה פלילית. הקמע של חולון, לבוש בתחפושת מלאת פרווה בתוך הסאונה הזאת, הוא כנראה הראשון שיעיד על כך. רק שהעבירה הפלילית הזאת היתה שווה בעשורים האחרונים 15-10 נקודות למשחק. גם היום.
2. במדינה שבה כל ילד שני חולם על הרגע שבו ילבש את הגופייה הצהובה, החתימה של דאוסן לשנתיים בראשל"צ היא מצרך נדיר ומעורר כבוד. בימים הקרובים אמורה הקבוצה שלו להחליט אם להירשם ליורוקאפ, לאחר שסודרה לה ארכה. לטובת המשך הקריירה של הכוכב הישראלי שלה, עדיף שהקבוצה תשיב בחיוב. קרבות על בסיס של פעם בשבוע בלבד מול ההגנות הפריכות של הליגה הישראלית לא ממש יקדמו אותו.
3. היום פורסם באתר ערוץ הספורט תחקיר, שממנו עולה אפשרות שאשדוד קנתה לכאורה את מקומה בליגת העל מנתניה. הגיע הזמן לשנות את התקנון אחת ולתמיד, וכשקבוצה בליגה הזאת לא יכולה להעמיד תקציב זכות הראשונים תינתן לשנייה, לשלישית וכך הלאה. מי שיורד ליגה צריך - עד כמה שזה נשמע מהפכני - לרדת ליגה.
