למי שייכים תיאורי הפגיעה המינית

סיפורי האימה הנוגעים לפגיעות מיניות בקורבנות 7 באוקטוברהפכו לחלק מחיינו. זה יתחיל בכתבת עצובת עיניים המכריזה שחוסכים לנו את הפרטים הגרועים מכל, שהיא מכירה כמובן, ועובר לכתבות שבהן פרטים מזעזעים נמסרים מפי עדי ראייה לטבח. הכוונות של העדים עצמם טובות, אבל התוצאות קשות.

נדרשים שיקול דעת בפרסום ואחריות ציבורית ואישית, מעבר לשיקולי רייטינג ושליחות ציבורית.

האם הקורבנות המתים אכן "ביקשו" מאיש זק"א לדבר? או שהסיכון שבני משפחה ואחרים יזהו את הנאנסות שעליהן הוא מדבר משמעותו שעל כלי התקשורת להגן על המתות ועל החיים, ולא לפרסם את הפרטים המחרידים?

זו אינה אשמת מספר הסיפור, שנמצא במצב טראומטי. זו אשמת חברי הכנסת, העיתונאים וגורמים אחרים, הנלחמים למצוא את אווזת הזהב - נפגעת חיה - ובינתיים, "מסתפקים" בתחרות השגת ראיות חדשות מכלי שני. הדבר ניכר בדיון בכנסת, שאמור היה לעסוק בבריאות הנפש והפך לבמת סיפורים וצעקות, ובאינספור פניות של עיתונאים: אולי את מכירה?...

ההתרכזות במקרי אונס בלבד משכיחה קורבנות נוספים - נרצחים, למשל - וגברים ונשים שסבלו מפגיעות מגדריות איומות שאינן אונס.

היבט אחר של התרכזות זו הוא הטלת משא כבד על הקורבנות החיים. למשל, החטופות השבות, הנחשדות כמעט מייד כנפגעות פגיעה מינית. חשדות אלה לא יקדמו תלונות אלא רק ירחיקו אותן, באקלים שבו ממילא קשה ביותר להתלונן על פגיעות מיניות.

מבחינה משפטית, בישראל אין למת זכות לפרטיות, אבל זה הזמן לשקול מחדש את הקביעה הזו. המת משאיר אחריו חיים, והסבל שלהם מהמוות הנורא עלול להתעצם כתוצאה מהפרסומים.

זו אינה אשמת מספר הסיפור, שנמצא במצב טראומטי. זו אשמת חברי הכנסת, העיתונאים וגורמים אחרים, הנלחמים למצוא את אווזת הזהב - נפגעת חיה - ובינתיים, "מסתפקים" בתחרות השגת ראיות חדשות מכלי שני

חוק הגנת הפרטיות תוקן לפני כמה שנים כך שיאסור פרסום תצלומו של נפטר. המחוקק לא העלה על דעתו את מצב האימה שבו אנו חיים, שבו אין תצלומים אבל ניתן לעיתים לזהות את המתות מהסיפורים, או לחשוב שאולי מזהים. לכן יש צורך להרחיב את החוק ולהחיל אותו על פרטים מתוך חקירות. עד שזה יקרה, אם בכלל, הפתרון היחיד נמצא בכללי האתיקה העיתונאית ובמשמעת עצמית.

המורכבות קיימת. ברור שיש צורך בהעלאת מודעות בינלאומית לפשעים שבוצעו, והגינוי הרפה של ארגוני הנשים בעולם איום ונורא. אבל האם היום, כשברור שהדברים אכן קרו, יש קשר בין הפרסומים הרחבים לבין גינוי? או שהגבול נחצה ויש כאן מציצנות מוות ופגיעה נוספת במשפחות, שגם כך קשה להן מנשוא? התשובה ברורה. שיתוף פעולה עם פרסום פרטים מציצניים הוא שיתוף פעולה עם גורמים המחמירים טראומה קיימת של הנפגעים. קשה מכל לאלה שאיבדו בנות משפחה ומתייסרים ממילא במחשבות על שעבר עליהן ברגעים האחרונים. בשפת הוויקטימולוגיה זוהי "קורבנות משנית", וכל מי שתורם לה - אחראי. הגיע הזמן לחשוב על מוגנות קהילתית ואישית לפני שחושבים על הפצת הסיפור הבא.