כך הרסו האמנים את עולם התרבות בישראל

המאבק בין אליטת האמנים לבין שרת התרבות מירי רגב חורג מהתחום הצר הנוגע ל"צנזורה" או "השתקה". מבחינת שאלת הצדק, שני הצדדים שוגים: מירי רגב יוצרת הכפפה של סבסוד ממשלתי לדעה פוליטית בצורה הדוקה, הדוקה מדי; מצד שני, אליטת האמנים יצרה חיץ בין חירותה ליצור ואחריותה לתוצרים, האמנים תובעים סבסוד של כספי משלם מיסים בלא אחריות לתוצרים. אולם, אם נבחן את המאבק בעין מעט יותר מעמיקה, נגלה כי מדובר במאבק על הזירה בה ערכים מקבלים לגיטימציה – מה מותר לקדם ומה אסור לקדם. מרגע שערך מסויים , למשל תמיכה בהתיישבות, מופיע בצורה אומנותית (ציור, צילום, פיסול, שירה, הצגה) הוא הופך לסיפור אנושי – לדרמה. הפיכת ערכים השייכים לימין לערכים לגיטימיים - זוהי הדרך המעשית של הימין אם ברצונו למשול.

לפני מספר שנים אמר מר גלעד מלצר, לשעבר ראש המדרשה לאומנות בבית ברל: "השאלה בעיני אינה מדוע אמני הימין ואמנים דתיים אינם מקובלים על ידי הממסד והשיח, אלא מדוע ברובם המכריע הם עושים אמנות גרועה". כמוהו גם שאר חבריו לאליטה המצומצמת של האמנים, קבוצה הרואה בעצמה כראויה מלידה להחליט בעבור הכלל מהם "הערכים הנכונים". במידה ונחשף 'אמן סורר' בקרב קבוצת האמנים, מדירה הקבוצה את 'האמן הסורר' ושולחת אותו לאבדון ללא תערוכות, מופעי מחווה, פרסים ותקציב – אלו הם יורשי הצנזורה של מפ"ם ומפא"י, אך הפעם הם מנותקים מהשלטון הפוליטי. אותה קבוצה סגורה ומוגדרת של אמנים חבשה את כובע 'שומר הסף' ופעלה להכשיל כל ניסיון של קידום ערכים מימין, ערכים כגון התיישבות בשטחי יהודה ושומרון, ירושלים-השלמה ולגולן. לסיכום, לאור העבר, בין אם נכנס לעובי הקורה בטענות נגד רגב ובין אם לא, שרת התרבות, בדרכה הפרובוקטיבית, נאבקת על הלגיטימציה של ההתיישבות בבקעת הירדן כ- מ ע ש ה מ ו ס ר י.

כולם מלכי ומלכות האמבטיות

לצערנו, קבוצת האמנים, אליטה מובחנת של "שומרי סף", לא השכילה לפתוח שעריה ולגוון חבריה. להיפך, לאורך השנים ניתן לראות ש"שומרי הסף" הסירו מתוכם אמנים שחלקו על הדעות "הנכונות": משה שמיר, נעמי פרנקל, נעמי שמר, אריאל זילבר ועוד רבים. אם אלו הם 'שומרי הסף' מה הפלא שבעשרות השנים האחרונות קשה לאבחן ביצירה הישראלית יצירה המעניקה לגיטימציה להתישבות או לערכים אחרים שנגדיר כ-"ימין"? מזה עשרות שנים שולטת בעולם התרבות הישראלי הגישה כי רק קבוצה מצומצמת של שומרי סף, אמנים בעלי עמדות שמאל, ראויים לסבסוד הציבורי כזכות מולדת - אצולה של '"ארטיסטים" (אמנים) – ארטיסטוקרטיה.

במחזהו החתרני מלכת האמבטיה, חנוך לוין יצא נגד התרבות שהממסד רצה לכפות, והנה בא היום וכל התאטרון "אמבטיות" וכל השחקנים והשחקניות, במאים ובמאיות, כולם "מלכים ומלכות". המהפכה של חנוך לוין נגד הממסד הצליחה כדי כך, שהערכים שייצג הממסד, ערכים כגון התיישבות וציונות, הפכו ערכים שאינם מוסריים, לא לגיטימיים, "ימניים". את הבוז לערכים הללו מסווה הארטיסטוקרטיה בהתנשאות "מקצועית".

כך נהרס עולם התרבות הישראלי, כך הוא הפך לעולם של יצירה חד ממדית, יצירה המשרתת אג'נדה ללא כפייה, לעולם של יצירה משועבדת. כדי כך שכשהיום הממסד נתפס כגוף שמהותו סבסוד חתרנות נגד מדינת ישראל. "ולכך יקראו תרבות?" ישאל ילד תמים. "כן!" תענה חבורת אמנים מפגינה ובצעקה ימשיכו, "וחסר לך שתחשוב אחרת!".