תיאטרון האבסורד

כיצד קרה שדווקא אותם אמנים ואנשי רוח, שרוממות חופש הביטוי בגרונם, שנלחמים כעת עד חורמה בזכות הבסיסית לדעתם לקבל סובסידיה מהמדינה לתיאטרון זניח שמציג מופע שנכתב אודות רוצח מורשע - אינם יכולים לתת לאחיינית שכולה לדבר יותר משלוש דקות, בעודה יורדת בראש מושפל ובוכייה מהבמה, יושבת בין מאות אנשים, מבלי שמישהו יטרח לעצור את המחזה המביש.

כל ערכי האנוש והמוסר הנעלים נעלמו כלא היו בכנס האמנים אתמול, ולפניהם עמדה העמידה הדווקנית על זכויות שלוש דקות הדיבור, ורגע לא יותר. ואלו אותם אנשים שישבו והנהנו בעת נאומו הארוך הרבה יותר משלוש דקות של עודד קוטלר, אבל מי-אנחנו-שנפריע-לאומן-בשעת-עבודתו, ומחאו כפיים בסוף באופן שמציב רף גבוה גם למומחית בתחום כמו מירי רגב. לפעמים נדמה לי שחופש הביטוי מתחיל בשמאל אך נגמר רגע לפני שהוא מגיע גם לימין.

לאף אחד אין בעלות על המוסר, כמו שלאף אחד אין בעלות על האומנות ועל ההגדרה שלה. האומנים טוענים שהם לא ייתנו למדינה להיות קומיסרים של תרבות, בעודם שימשו מאז ומעולם בתפקיד זה באופן בלעדי. המדינה לא יכולה להתערב באומנות - ובצדק - אך היא יכולה, וצריכה, להחליט למי היא מעניקה תמיכה ולמי לא. המצב המעוות הזה מתחיל לקבל צורה הגיונית, וכמו בכל יישור קו, לפעמים זה קצת כואב. אז מארגנים כנס, ומחתימים עצומות, ומגדירים כמעט מיליון איש כבהמות, אך אין מה להתרגש מחרחורי הגסיסה המתקדמים.

בניגוד לתחזיות השחורות משחור שמנסים לצייר לנו, אין ולא תהיה סתימת פיות כמו שנעשה פה שנים רבות מצד הממסד הוותיק. מירי רגב לא באה להחריב את התרבות, אלא לאזן מעט את תקציבי משרדה, שבמקום שילך באופן שווה בין תחומי אומנויות שונים, הופנו לטובת תחומים נישתיים ובאזור גאורגרפי מסוים בלבד המצוי בין פרישמן, דיזנגוף וירמיהו.

כבר למעלה מארבע שנים שאני מנהל מתחם תרבות שמנסה להכיל בתוכו את כל גווני החברה הישראלית, ומעולם לא שפטתי או הדרתי אומן על פי השקפתו, אלא לפי טיב יצירתו בלבד. עיני אינה צרה באומני ישראל. להיפך, מעריך ומכבד אני כל אחד ואחת מהם. נהנה לראות אותם על הבמה והמסך, מתמוגג לשמוע אותם באוטו בעוד פקק תל אביבי, ואפילו אוהב לקרוא אותם בעיתוני השבת - גם אם איני מסכים עם כל דעותיהם, וגם אם לפעמים לא נוח לי לראות זילות על הבמה במסווה של נאורות. אבל הגיע הזמן לתת לעוד קולות ומילים ודמויות להיכנס לתוך המרחב הפרטי הזה, להפוך אותו לציבורי, להנגיש את התרבות הישראלית הנפלאה הזו לכל העם. ואולי גם ללמוד לקבל את השונה באופן שווה, להקשיב לו, ובעיקר להפסיק להתייחס אליו כאל בהמה.

הכותב הוא מנהל מתחם התרבות "הגולה" בפתח תקווה