לסתום את החורים שבהסכם

ישראל היתה רוצה לראות הסכם בטוח יותר וטוב הרבה יותר, שהיה מונע מהאיראנים באופן מוחלט לפתח נשק גרעיני גם היום וגם בעוד עשר שנים, ועל כך יש כאן הסכמה רחבת ידיים. הנקודה היא שכרגע ההסכם המדובר הפך למציאות ועלינו, בתור הנהגה מדינית אחראית, להתמודד עם המציאות הלא פשוטה הזאת ולחזק את הקשרים עם מדינות המערב, ובייחוד עם ארה"ב, על מנת לגבש מפת דרכים משותפת לשנים הקרובות. שיתוף פעולה כזה יספק תמונת מצב ברורה ועדכנית לגבי מה שמתרחש באיראן ואפשרות להשפיע על הליך קבלת ההחלטות של המעצמות החתומות על ההסכם. 

בהסכם המדובר יש לא מעט פרצות וכתמים לבנים: מהי הפרה מהותית של ההסכם? האם פירושה ביטולו או רק חלק מסעיפיו? כיצד יפעל העולם אם מקורות מודיעין יגלו הפרות קטנות יחסית, שעלולות בעתיד לגרום להיפוך של המגמה? כמה פקחים של סבא"א יעסקו במלאכת הפיקוח, והאם מבחינה מעשית בכלל יש אפשרות לספק רמה נאותה של בקרה? זה סוג הדיון שישראל צריכה לנהל כבר עכשיו עם אותן המעצמות שחתומות על ההסכם.

ישראל גם חייבת להתעקש על כך שאיראן ומדינות אחרות, התומכות בטרור ומפיצות אידיאולוגיה איסלאמית, ייענשו בהתאם - ללא כל קשר לתוכנית הגרעין. וכאן יש לומר כמה מילים על ידיים אחרות - לא איראניות - שממשיכות להזין ולהפיץ את האיסלאם הסלפי־ג'יהאדיסטי, שכעת הופך לכוח מרכזי מאוד במזרח התיכון, ובין השאר גורר תגובת נגד איראנית חריפה. העימות בין שיעה לסונה הוא עתיק יומין: זהו מאבק שהחל כמאבק פוליטי על ירושת הנביא מוחמד והפך להתנגשות חזיתית בין שני זרמים מרכזיים בדת האיסלאם. הטרור שאותו מממנת ומניעה איראן - מפחיד ורצחני, אך הטרור האיסלאמי הסוני, שניזון מהגורמים הערביים במפרץ הפרסי, מפחיד אף יותר ובמהלך העשורים האחרונים גבה הרבה יותר קורבנות בנפש.

אז מהיכן תבוא אפוקליפסה - איראן או סעודיה? כרגע זה לא ממש מובן מאליו. מה שחשוב הוא להמשיך בדו־שיח עם אותן המדינות שכרגע חתמו על ההסכם על תוכנית הגרעין האיראנית ושיש להן השפעה מסוימת בסעודיה, להגביר את שיתוף הפעולה המודיעיני ולשמור את כל האופציות פתוחות כדי למנוע, או לפחות להקטין, את האפשרות של תסריט יום הדין בכל אחת משתי החזיתות. ישראל חייבת לפעול בחוכמה וברגישות על מנת לא להתמודד מול שתי החזיתות האלה לבד, להשיג את הפיקוח המירבי על ההסכם ולפעול עם המערב נגד הטרור הסוני הקיצוני המתעצם באזורנו.