האבסורדים של תשעה באב

דמיינו לכם שאדם קרוב לכם נפטר, ואחרי יום מגלים זריקה שמשיבה אותו לחיים. מה הוא אמור לחשוב על מי שממשיך לשבת עליו שבעה, מתאבל חודש וממשיך להגיד עליו קדיש בכל שנה? כך אני מרגיש ביחס למנהגי האבלות בתשעה באב.

עוד יותר מוזר לי התירוץ, שמוצדק להתאבל על חורבן הבית משום שבית המקדש השלישי עוד לא קם. בדוגמא שלנו זה יקביל לכך שמישהו מחזיק בידו את אותה זריקה משיבת-חיים, אבל במקום להזריק אותה הוא ממשיך לקונן על מות הנפטר.

האמת היא, שהן מנהגי האבלות והן העובדה שכמעט אף אחד לא יכול להעלות בדעתו את הקמת בית-המקדש השלישי, הם תוצאת הגלותיות של האורתודוקסיה. קיומה הנאמן בזמן שבו הקשרה המובהק התהפך מיסודו, מדגים עד כמה האורתודוקסיה, שבגלות היא סם חיים, בישראל, היא במקרה הטוב, סם שינה.

מכאן, עולים אצלי שני הרהורים על הציונות הדתית, בתור הזרם שבאופן תיאורטי היה יכול לעצב דת-לאומית המתאימה את היהדות לנסיבות הלאומיות החדשות.

ציונים דתיים רבים לא מודעים לכך, אבל הזרם אליו הם משתייכים היום הוא מהפכני ואוטופיסטי, מפני שהוא משלב מהפכנות דתית-תיאולוגית עם מהפכנות דתית-פוליטית (אידיאולוגיה שהתפתחה בעיקר בישראל, במקורו הזרם היה מתון יותר). אולי דווקא משום כך יש לציונות-הדתית צורך מוגזם להדגיש שהיא ועוד- איך שמרנית מבחינה דתית-הלכתית, ולכן היא מסרבת לחדול ממנהגים הסותרים את ההוויה היהודית-לאומית המודרנית.

ומכאן להרהור השני: האילוצים הגלותיים ההלכתיים, בשילוב המהפכנות האוטופיסטית, מקשים על הציונות הדתית להכיר במציאות הגלויה מול עינינו - קשה לחשוב על זמן בהיסטוריה שבו התקיימה קהילה יהודית מובהקת בטוחה ומשגשגת כל כך כמו בישראל דהיום, או במילים אחרות, שהגעגוע לעידן היסטורי כלשהו בתולדות ישראל הוא נוסטלגיה מלאכותית שאין לה אחיזה במציאות. קצת עצוב לראות אדם שמכחיש את אושרו כדי להוכיח איזו נקודה אמונית מופשטת, קצת עצוב לראות אדם שמתגעגע ביגון וכאב אמתיים לאהובתו היושבת מולו.

תשעה באב צריך להיות יום חשוב בתולדות ישראל. יש לנו מסורת שלמה בעניין, ויש ליהודים את כל ההצדקה שבעולם לשמור ולציין אותו. אבל לקיים אותו כיום אבל, צום ותענית בישראל הפורחת והמשגשגת, כשאנו יושבים ריבוניים בארצנו ההיסטורית, אחרי שיבת ציון המודרנית שהפכה את תולדות עמנו מן הקצה אל הקצה וגאלה אותנו מגזרת הגלות והנכר, משול לנסיון לשמור על אורח חיים אסקימוסי בסהרה. הקרח שהבאנו נמס במהירות, ומתחת לעור הפרווה הזיעה ניגרת וניגרת, עד שמתייבשים.