פעם הייתי גאה שבתי בקבע, היום קוראים לה "אוכלת חינם"

אני אמא של אשת קבע. פעם זה היה אולי אחד המשפטים שהכי הייתי גאה להגיד, היום נדמה כאילו עלי להתנצל. הרי אם הייתם רואים את הבת שלי מרחוק, הייתם מייד קוראים לה ג'ובניקית. כן, היא ג'ובניקית. כזו שמרעיפים עליה סלנג, כזו שפוגשים בתל אביב, אחת שכותבים עליה מערכון ב"ארץ נהדרת", "מדים במשרדים". נו, אתם יודעים, "אוכלת חינם".

אז רציתי לספר לכם עוד דבר אחד או שניים על הג'ובניקית שלי. בזכותה אני ממלאת תפקיד של סבתא במשרה מלאה. גם בעלה הוא איש קבע ומשרת כקצין לוחם. בזכות החיים שבהם בחרה אני זוכה להתעורר מוקדם בבוקר כדי ללוות את עופרי הקטנה לגן, להחזיר אותה הביתה, ובימים רבים כשיש לחץ גם להשכיב אותה לישון בנשיקת לילה טוב. אני מבשלת כי לבתי אין את הפריבילגיה הזאת, הולכת לקניות, מכבסת. בשבתות, כשבן זוגה נשאר לתורנות בצבא, אני זוכה לבשל להם ולשלוח איתה את כל מה שהם אוהבים. אני מאמינה שלפחות זה נותן להם את ההרגשה של "בית".

אני אמא של אשת קבע. פעם הייתי גאה להגיד זאת. הילדים של כולנו הולכים לצבא, הילדה שלי בחרה להישאר כי הרגישה שזה הצעד הנכון. כי זו דרכה להשפיע על חינוך דור העתיד. כי זו הגשמת הציונות. כי מפעל הצבא הוא מפעל חשוב מאין כמוהו במדינה שלנו, אולי הכי חשוב. כי היא יכולה להשפיע. היא בחרה להישאר גם כשידעה שהיא תשלם מחיר בחיי המשפחה שלה, כשהמשכורת באזרחות יכולה להיות טובה יותר.

ותראו את האבסורד: לפני שנה בדיוק היא הרגישה שהמדינה מחבקת אותה. אנחנו טובים בלחזק בימים הקשים, למשל בעת מבצע צוק איתן שאיגד את כולנו. היום, שנה אחרי, העשייה שלה נשארה כשהיתה, אך השיח הציבורי התחלף לשיח שלא מתרכז במהות, שמשפיל בהכללה גסה את משרתי הציבור, את אלה שבחרו להישאר.