"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
איך אורזים ילדוּת, אהבות, ערכים?

איך אורזים ילדוּת, אהבות, ערכים?

שני חביב
, עודכן

לא חזרתי לשם, פשוט לא יכולתי. לא רציתי לראות את ביתי ואת בית הוריי כגל של אבנים. לא יכולתי לקחת איתי זיכרון של חורבן.

לפני עשר שנים, תשעה באב. צום ואבל על חורבן הבית הלאומי שקרה לפני מאות שנים, עם תחושות קשות שהנה עוד חורבן לפנינו. בעוד יום או יומיים יגיעו לובשי המדים הירוקים ויסבירו כי מדינת ישראל החליטה להתנתק ולהחריב חבל ארץ שהיה לי בית כל חיי.

אני מנסה לארוז, כמה בגדים שיהיו לנו לימים הראשונים, עד שנדע מה קורה. אבל איך אורזים את החיים שלך? את נופי הילדות, את אהבות הנעורים, את הריחות, את המרחבים, את המקומות שבהם איבדתי חברים.

ואיך אורזים את הערכים?

אמת אחת פשוטה תמיד עמדה שם - זו הארץ שלנו. גם כשזה רחוק ולא נוח, גם כשזה כואב וגם אם זה לפעמים דורש מחיר כבד. האמת הזאת לא הבחינה בין תל אביב ופתח תקווה, רעננה ודגניה, וידעתי שכולם גבו מחיר בשלב כזה או אחר של ההיסטוריה, לכולם הגיעו מתיישבים נחושים כדי להישאר, ושילמו מחיר אישי עבור ערך לאומי. לפעמים מחלות קשות, התנכלויות, קשיי ביטחון, ביצות, ולפעמים שיגרת חיים של אבנים ומרגמות, וזה היה ברור שאתה לא שליח של עצמך אלא אתה שותף ככל יכולתך.

בתקופת ההתנתקות משהו נשבר בי. הבנתי שלתושבי ישראל לא ברור למה גוש קטיף חשוב כל כך, לא ברורה הזכות על הארץ שלנו. הרגשתי שרואים בי חלק מחבורה קצת הזויה עם חלום פרטי. בן־רגע הפכנו אני, משפחתי וחבריי לגורם מפריע, לנטל ולחלק נפרד ושונה מאזרחי המדינה. זה כאב שעד היום מכה בי, זה נכון שאיבדתי את הבית הפרטי שלי, זה נכון שגם בית הוריי הפך לחצץ, זה נכון ששילמתי מחיר אישי כבד. אבל האם זה הסיפור הפרטי שלי?

ההתנתקות מהערכים הפשוטים, הטבעיים והברורים שהיו לנו מאז ומתמיד, האדישות והמחשבה שהסיפור הזה לא באמת קשור אלי, כי אני לא גר שם, הן מבחינתי ההפסד העיקרי במלחמת הזהות, שחוזרת על עצמה במערכות שונות וכואבות.

גוש קטיף הוא חלק מסיפור חיי, המצטרף לשרשרת ההיסטוריה של התיישבות, של זהות ושל אמונה בצדקת הדרך, פשוט סיפור עם סוף עצוב.

ואני, חוזרת מדי פעם הביתה, אל גוש קטיף בתפארתו, שומעת את רחש הגלים ומרגישה את החולות הזהובים תחת רגליי, ועיניי נשטפות דמעות של געגוע אל הערכים הפשוטים, אל האמונה ואל האמת הפשוטה.

ואני יודעת, זה הבית שלי.

שני חביב הגיעה לנווה דקלים בגיל 7, ושם התחתנה והקימה את ביתה. בתה הבכורה אוריה נולדה שם והיום בת 11

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...