המעצרים המנהליים מאפשרים יד חופשית לא רק לשלטון, אלא אף לגורמים ביורוקרטיים זוטרים, בניגוד מוחלט לערכי הדמוקרטיה. כדי לשים את הדברים בהקשרם הנכון, כדאי לזכור שקול תרועת החצוצרות המכריזה על כוונותיה של ממשלת ישראל לבצע מעצרים מנהליים גם בקרב יהודים מיותר לחלוטין.
תיקון לחוק המעצרים המנהליים, ממרץ 2007, קובע כך: "היה ולמפקד כוחות צה"ל באזור, או למפקד צבאי יסוד סביר להניח שטעמי בטחון האזור או בטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים." התיקון אינו מונע, כמובן, הארכה של המעצר המנהלי לעוד ששה חודשים, ואחר כך לעוד ועוד, הכל על פי שיקול דעתו של המפקד בשטח. יוצא, איפוא, שאין צורך בכותרות דרמטיות או בהחלטות ממשלה והכרזות שר ביטחון כדי להפעיל את הסעיף בשטח.
באמצע שנות השמונים, כאשר תנועת "שלום עכשיו" נתפסה עדיין כשוליים חסרי משמעות של השמאל הקיצוני, עמד חבר כנסת על דוכן בית המחוקקים, והביע את התנגדותו למעצרים המנהליים שהתרחשו באותה עת ביהודה ושומרון. לחבר הכנסת קראו יוסי שריד; הוא פרש זמן קצר לפני כן ממפלגת העבודה בשל נכונותה להצטרף לממשלת אחדות, וסימן בדרכו זו אידיאולוגיה של שמאל שרבים בארץ, באותה עת, אהבו כל כך לשנוא. כאשר הבחין שריד ברעש שהפריע לו לשאת את דבריו מכיוון ספסלי הליכוד, הוא פנה אל יריביו הפוליטיים, ואמר להם: "דווקא אתם, מן הימין, חייבים לתמוך בהתנגדות שלי למעצרים מנהליים. הרי יום יבוא ויהיה כאן שלטון אחר, וכשם שעוצרים היום ערבים עוד עלולים לעצור גם יהודים!".
חברי מפלגת השלטון של אותה עת, למותר לציין, לא שעו לפנייתו של שריד, ומטוטלת ההיסטוריה שלחה אותם, שנים ספורות לאחר מכן, לאופוזיציה. נבואתו של שריד הגשימה את עצמה מהר מכפי שהוא עצמו העלה על הדעת, ובתוך עשור – לאחר צאתם של הסכמי אוסלו לדרך – ממשלת שמאל, ששריד עצמו היה חבר בה, מצאה לנכון למנוע תסיסה בשטחים באמצעות מעצרים מנהליים של יהודים.
כמה עשורים קודם לכן, שנים ספורות לאחר קום המדינה, כאשר עוצב חוק החסינות [1950], היו אלה ראשי האופוזיציה ("חירות" בראשות מנחם בגין) שתמכו בו במלוא להט ליבם, מתוך הבנה שמי שמצוי בשלטון עלול לסכל באמצעות מעצר את השתתפותם בהצבעה קריטית בכנסת. המעצר נתפס אז ככלי בידי השלטון, שיש להגבילו בכל מחיר, לבל יעשה בו השלטון שימוש פוליטי. ייתכן, איפוא, שהמעבר מאופוזיציה לקואליציה מקהה מעט את הרגישות לדמוקרטיה.
וזה מזכיר לי, בהקשר אחר לחלוטין, שיחת חולין שהייתה לי עם חבר טוב שלי, מפגין שמאל וותיק, אי שם בשלהי שנת 1994. אני חזרתי מעצרת שהתכנסה בכיכר ציון בירושלים כדי להביע התנגדות להסכמי אוסלו. העצרת הסתיימה כאשר פרשי המשטרה דהרו לתוך ההמון במסע אלימות שעד עצם היום הזה אינני מבין את פשרו. כאשר סיפרתי לחברי על האירוע ביום למחרת, הוא חייך במרירות והטיח בי: "בוקר טוב אליהו. כבר שנים אני מספר לך על אלימות המשטרה נגד אזרחים תמימים בהפגנות השמאל, ואתה בכלל לא מזדעזע. מה קרה שהתעוררת פתאום?".
בתורתו "הצדק כהוגנות" הציע הפילוסוף ג'ון רולס שבעת הדיון בינינו נעטה על עינינו צעיף אותו כינה "מסך הבערות". הבה נקיים את הדיון, הוא אמר, מתוך חוסר ידיעה אם אנו ערבים או יהודים, שמאל או ימין, נשים או גברים, אופוזיציה או שלטון. בעת בחינת כל סוגיה, הבה נכפה על עצמנו עיוורון זמני באשר למעמדנו כקבוצה זו או אחרת בחברה. וכך, מתוך אותו עיוורון זמני, גרס רולס, נוכל לגבש את הדעה האובייקטיבית המתעלמת מנסיבות נקודתיות ומאפשרת לנו להתעלות עד כדי הוגנות מירבית.
כמה ממנהיגי העבר, ומנחם בגין שצוין כאן היה כנראה אחד מהם, ידעו לעשות זאת ללא המלצות של פילוסוף מבחוץ. נדמה שהיום, יותר מתמיד, אנו כולנו זקוקים לעצה זו. דומה שכדי לעצב ביחד את הדרך הדמוקרטית, חובה על כולנו להצטייד בראש וראשונה במעט יושר אינטלקטואלי.
הכותב הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת אריאל בשומרון
