לא באנו ליהנות

1. הדמעות של ארז אדלשטיין לאחר הניצחון על פינלנד ריגשו גם ציניקנים מקצועיים וסיפקו הצצה למשא הרגשי והטעון שמאמנים כה מיטיבים להסתיר וחולקים רק עם אנשי סודם, אך הפעם מצאו את הדרך החוצה מאישונים מלאי גאווה. אבל נדמה שלאחר ההפסד הבלתי נתפס מול בוסניה, שהיה אח רוחני לנס ז'לגיריס מהצד הלא נכון של לוח התוצאות והתכתב עם להקת ניקולה מלי והטעויות, היתה לאדלשטיין סיבה מוצדקת יותר לבכות לתוך הכרית במשך הלילה נטול השינה שעבר עליו. אליו הצטרפו גם קצות הציפורניים וקצות העצבים של כולנו, שנכנסים לכוננות חירום עד שהמקום בשלב הבא יובטח, אם יובטח. הרי לא באנו ליהנות.

"איך הפסדנו את המשחק הזה?" היתה השאלה הנפוצה ביותר אתמול (מלבד "מה זה מזג האוויר הזוועתי הזה?"), ועכשיו דרושות תעצומות נפש להתאוששות מנטלית ראויה מול פולין, לפני שרצף האירועים הקוסמיים מול בוסניה ייהפך לכדור שלג שייגמר בתחתית המדרון בארומה של חלב חמוץ מסביבו והנבחרת, כמיטב עדות פולניה, כבר תנוח בקבר שהיא חפרה לעצמה.

מכיוון שהנבחרת לא עובדת עם מאמן מנטלי (האם לא מדובר בדמות חובה ברמות הללו?), הצוות המקצועי והשחקנים יצטרכו להיות הפסיכולוגים הכי טובים של עצמם ולגייס כוחות. כאן נמדד מי מאומן יותר ומי מתורגל פחות. בנושא המנטלי, לקילומטראז' בקריירה יש משמעות קריטית, והיכולת לשחזר הצלחות ישנות ברגעי לחץ מהעבר מספקת את קור הרוח שדרוש כל כך לאתגר הנוכחי. אפשר להגיד לכולם להשאיר את המשחק מאחוריהם, אבל תחושת הפחד המידבקת שהסתובבה ברחבי האולם במונפלייה, ושגרמה לאדלשטיין לרוץ אל מורו ורבו להתייעצויות, ולאי מילוי הוראות מזעזע של שחקנים ביציאה מפסק זמן, זלגה גם דרך מסך הטלוויזיה והפילה גם את המנוסים שבחבורה. הערב נדע אם המשחק באמת מאחוריהם או שהוא באחורי ראשם, לא מרפה ומחליש ידיים.

2. בוסניה השתמשה בסנטר אנדראה סטיפאנוביץ' בצורה כמעט דתית. הנזק שהוא עשה בצבע ובריבאונד היה עצום. הערב נקבל את מרצ'ין גורטאט, שהוא סטיפאנוביץ' לעשירים. דאבל טים מתבקש עליו יחשוף אותנו יותר לריבאונד התקפה פולני, לכן האלטרנטיבה של אדלשטיין היא לא פחות גרועה - להשאיר אותו באחד על אחד ולהשתמש ב־20 העבירות שיש ליניב גרין, רוברט רות'בארט, אלישי כדיר ודיאור פישר לתת.

הערב גם נגלה כמה כוחות מנטליים יש לשון דוסון ולרות'בארט, שלא היו שותפים משמעותיים בהצלחות המוקדמות, ועכשיו כשצריך רגליים טריות, מבקשים מהם לשכוח את מה שהיה ולעלות כדי לשים קצת לחם על השולחן, ועדיף שיהיה לחם ארז.