מאבקו של אובאמה לאישור הסכם הגרעין עם איראן לא מנע ממנהיגה הרוחני של איראן לתקוף אתמול בנאומו באופן בוטה את ארה"ב, "השטן הגדול", ואת ישראל, "השטן הקטן". "עוד 25 שנה תימחק ישראל מעל המפה", אמר, "לא נאפשר יותר שום שיחות עם ארה"ב". העיתוי הבעייתי של הנאום, בעיצומו של אישור ההסכם, מעורר שאלות קשות לגבי אמינותה של ההתנהלות האיראנית וגורלו של ההסכם.
אבל, למעשה, אם בוחנים את נאומי העבר של חמינאי ושל המנהיגים האיראנים האחרים, רואים שהתבטאויות כאלה הן עניין שגרתי למדי אצלם, וגם ארה"ב לא מתרגשת מהצהרות אלו. סיבת הכותרות שנאום זה חולל בעיתוני המערב היא הנסיבות שסביב ההסכם, שמבליטות את הרטוריקה הזו. כיצד אפשר להבין את ההתנהלות האיראנית, שמצד אחד חותמת על הסכם עם המערב ומצד אחר יורקת לו בפרצוף?
פרופ' זאב מגן, ראש המחלקה ללימודי המזה"ת באוניברסיטת בר־אילן ומומחה לאיראן, מסביר כי יש פער תרבותי־פסיכולוגי שמקשה על המערב להבין כיצד פועל הראש האיראני. מטרת האיראנים היא להשפיל את ארה"ב, האויב השנוא, עד עפר, וזוהי סיבת העיתויים הלא טקטיים בעליל של ההצהרות הבוטות של מנהיגיה. יום לאחר ההגעה להסכם הכריזו באיראן שארה"ב היא עדיין השטן הגדול, וכך גם עכשיו. המערב, שוויתר שוב ושוב וקיווה לקבל לפחות הכרת תודה או מעט כבוד - מקבל יריקה בפרצוף. האיראנים מרשים לעצמם להיות כל כך חצופים, היות שהם יודעים שהאמריקנים לא יחזרו בהם מההסכם. ההסכם הזה יותר מדי חשוב לאובאמה, ונסיגה גם מ"ההישג" הזה היא בכלל לא אופציה בשבילו. הוא יבלע את העלבון בשקט. הבעיה עם המערב היא שהוא התרגל להתבטאויות האלו ולכן לא מתרגש מהן, בבחינת "איראן תיבחן לפי מעשיה ולא לפי נאומי מנהיגיה". מבחינה מערבית, אם הרטוריקה לא מלווה בהפרה מעשית בוטה - לאמירה עצמה אין שיניים.
יש כאן פער תרבותי הנובע מכך שמדינות המזרח התיכון מונעות על ידי "תרבות ההשפלה והכבוד": מנהיגים בעולם הערבי־מוסלמי לעולם לא יבליגו על התבטאויות הפוגעות בכבודם. לכבוד במזרח התיכון יש חיי מדף ארוכים, ומנהיגיו ישתמשו באירועים היסטוריים הקשורים לזיכרון הקולקטיבי ובסמלים דתיים ותרבותיים המאחדים את קהל השומעים. בעולם המוסלמי לאיבה לישראל וליהודים יש שורשים ארוכים, והיא משמשת גורם המאחד את החברה המוסלמית המפולגת, וכך גם אמריקה. העולם המערבי, לעומת זאת, חי בתרבות ה"פוסט כבוד": מנהיגים מערביים בימינו אינם סבורים שלרגשות ולשיקולים שקשורים לכבוד יש מקום ביחסים בינלאומיים או בהחלטות מדיניות רציונליות. הבעיה היא שבעיניים איראניות, ההבלגות המערביות אינן מתפרשות כהתנהגותו של ה"מבוגר האחראי", אלא כסימן לחוסר ביטחון ולחוסר כבוד. במזרח התיכון למי שאין כבוד - אין גם זכות קיום.
האם ההצהרות האיראניות ריקות מתוכן ממשי ונועדו רק לצורכי תעמולה פנימית וחיצונית? ממש לא. האיראנים מתכוונים לכל מילה שהם אומרים, וברגע שיהיו להם ההזדמנות והכוח הנדרש הם לא יהססו לתרגם את ההצהרות למעשים.
הכותבת היא מרצה במחלקה ללימודי המזה"ת, אוניברסיטת בר־אילן