בחשכת ימי הביניים

הטקסט שאתם קוראים עכשיו נכתב בעט ובנייר. כמו פעם. השעה היא 6 בערב, בכפר סבא, עיר ואם בישראל. כמעט 100 אלף איש חיים כאן, רובם נמצאים כבר חמש עשרה שעות בלי חשמל. לאף אחד אין מושג מתי יסתיים הסיוט.

ב־9 בבוקר באה הסופה וזרעה חורבן בכפר סבא. בתוך דקות בודדות התמלאו הכבישים והמדרכות בעצים, בעמודי תאורה, בתמרורים. החשמל נפל מייד, ואיתו הלכו גם הרמזורים. פקקי ענק נוצרו ברחובות הראשיים. המדרכות התמלאו בשברי עצים. בכבישים זרמו נהרות של מים, שסחפו איתם מכל הבא ליד. בחלק מהרחובות יכלו לעבור רק אוטובוסים ורכבי ארבע על ארבע.

בכניסה לבניין התברר שהאינטרקום, שעובד על חשמל, שבק, כך שאת דלת הכניסה אפשר לפתוח רק במפתח. מי שאין לו מפתח, נשאר בחוץ. המעלית לא עבדה, כך שהיה צריך לעלות במדרגות עם כל השקיות מהסופר.

בבית היה כמעט חשוך לגמרי. את התריס החשמלי בסלון אי אפשר היה לפתוח, ואור קלוש חדר דרך החלון שבמטבח.

את ארוחת הצהריים הכנו על הגז. המיקרוגל, התנור, הטוסטר - אף אחד לא היה שם למעננו. האוכל במקרר התחיל להתחמם. הגלידה שבמקפיא נמסה. רצינו להתעדכן במתרחש. באין טלוויזיה, ניסינו בסלולרי. אבל גם הרשת של אורנג' קרסה. הווטסאפ לא עבד. סמסים רגילים לא הצליחו להישלח. ניסינו להתקשר לחברים, אבל שוב ושוב חזרה ההודעה: "השיחה נכשלה".

בייאושנו חיברנו את הטלפון הקווי. הצלחנו להתקשר לזגג שיבוא לתקן את החלונות שנשברו, ואז שבקה גם הרשת של בזק. היינו מנותקים לגמרי מהעולם.

עכשיו כבר ערב. הסוללה של תאורת החירום כבר התרוקנה, אז עברנו לנרות. הקליטה הסלולרית באה והולכת לסירוגין, אבל בקרוב זה כבר לא ישנה כלום, כי הטלפון על 10 אחוזי סוללה. אי אפשר להטעין אותו.

במשיבון של חברת החשמל אומרים שהקווים עמוסים ושנתקשר מאוחר יותר. בחוץ עלטה מוחלטת, גם פנסי הרחוב לא פועלים. כפר סבא חשוכה. רק נביחות הכלבים והסירנות הבלתי פוסקות של רכבי ההצלה מפירות את הדממה. תחושה של יום הדין. וחוסר אונים מוחלט.

מדינת ישראל, אמצע העשור השני של המאה ה־21.