טרור אינו משחק ילדים

לא צריך להיות ישראלי דווקא כדי לחוש בימים אלה כעס ותסכול לנוכח מה שנראה כניצול ציני, הסתה או לפחות הסכמה ועידוד בשתיקה של העמדת ילדים צעירים בחזית הטרור כאילו היו "לוחמים" בוגרים. מה אכפת לו לילד המת אם הוא סמל או שאהיד, או קורבן, או אייטם, או ניצחון תקשורתי. מה יתרון יש לסמל המת. ומה ייתן לו לילד המת אם יידע הוא, אם נדע אנחנו, מי הצודק, או מי צודק יותר.

כל כך קל להסית ילדים. כל כך קל לגרור ילדים ל"משחקי מלחמה". כל כך קל להתפתות להפוך ילדים לסמל. כל כך קל וכל כך לא נכון. כל כך קל, כי ילדים מושפעים בקלות וניתנים למניפולציה, והם שוחים כדג ברשתות החברתיות, גם אלה המרעילות.

איזה ילד לא שיחק במשחקי מלחמה ובצעצועי נשק. ואיזה ילד לא גדל על סיפורי קרב וגבורה. ואיזה ילד איננו חשוף לסרטי מלחמה ואלימות, למשחקי וידאו ומחשב, שבהם בהינף אצבע קוטלים ומשמידים ועוד מקבלים על כך ניקוד או פרסים. ואיזה ילד איננו רוצה להיות גיבור ולוחם ומנצח וסמל. וכמה קל לילד לחשוב שהכל זה רק משחק, שאפשר להתחיל ולסיים כשרוצים, בלחיצת כפתור.

מלחמה וטרור אינם משחק ילדים. בעימות מלחמתי לא קמים לתחייה כשהסרט מסתיים. מלחמה איננה משחק. ילדים אינם בובות על חוט או קפיץ נמתח. ילדים מטבעם נוחים להיפגע, מהר וקשה, בנפשם ובגופם. מבחן התוצאה מוכיח למרבה הצער - כשהילדים בחזית אין ניסים. ילדים נהרגים, ילדים נפצעים, ילדים נפגעים, לא רק בגופם אלא גם בנפשם וברוחם. אין ילד שיהיה חשוף לסכין, לדם, לאש, שלא יישא עימו שריטות עמוקות בנפש. גם אם גופו לא נפגע, נפשו ודאי נפצעת.

הלוואי שניתן היה להפסיק את האלימות בין מבוגרים, אך כל עוד היא נמשכת, אסור שילדים יהיו חלק מהמשחק. זה המעט ההכרחי שעליו צריכים להסכים מבוגרים, אפילו אם אינם יכולים להסכים בכל עניין אחר. ילדים לא יכולים להיות מטרה חיה ומתה. מאש כוחותינו, או מאש כוחותיהם, או מאש כוח אחר. ילדים צריכים לחיות.

הכותב הוא מנכ"ל המועצהלשלום הילד בישראל