ההנהגה הערבית ואשליית השיבה
בכ"ט בנובמבר 1947 הכריז האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בעקבות תבוסת הערבים, ישראל נחלה את שטחי הגליל המרכזי, השפלה ומישור החוף הדרומי שיועדו למדינה הערבית. כ־700 אלף ערבים גלו לירדן, ללבנון, לסוריה ולארצות נוספות. רובם אוכלסו במחנות פליטים, שבהם הם וצאצאיהם מתגוררים עד היום, ולמעט בירדן, הם נחשבים נוכרים.
בסיום מלחמת העצמאות כ־20 אלף ערבים נעקרו מיישוביהם ליישוב ערבי אחר בשטחי ישראל. היום הם מונים יותר מ־300 אלף איש. לפני כמה חודשים התקבצו אלפי אזרחים ערבים ברמת יבנאל וביקרו בחורבות הכפר חדת'ה. בין המשתתפים, שבראשם עמדו הח"כים אחמד טיבי, באסל גטאס ונציג מטעם מינהלת הפליטים של אש"ף, חולקו מנשרים שהפיצה אגודת ההגנה על זכויות העקורים - "המהאג'ירון" - ועליהם "שבועת השיבה": "אני נשבע באללה העליון והעצום שאאחז באדמת המולדת ארץ אבותיי וסביי, ובזכות השיבה הקדושה, אל משכני המקורי. וכי אסרב אם בסתר אם בפומבי לכל החלופות שיוצעו כתמורה או כפיצוי, או כמקום לאכלוס, ואללה עדי על דבריי". הנשבעים היו ערבים ישראלים המבקשים לשוב לשטחי קיבוצים, למושבים ולערים כמו נתניה, רעננה ורמת השרון. ח"כ גטאס הבהיר בעצרת: "על הנכבה לא נשכח ולא נסלח ואין שום פתרון ללא זכות השיבה!"
יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל, מוחמד ברכה, שנולד בשפרעם, הוא צאצא למהגרי צפוריה, שעל חורבותיו הוקם מושב ציפורי. ברכה הצהיר כי בכוונתו לשוב לכפר עם משפחות עקורים נוספות, וקרא לאפשר לשאר העקורים לשוב לכפרים שניטשו ולקוממם. העובדה שבינתיים התפתחו שם קהילות יהודיות משגשגות ושמהלך כזה ישנה לחלוטין את אופי היישובים, אינה מעניינו.
העקורים רותמים לצידם גורמים בינלאומיים ומסתמכים על הסכמי דייטון (בוסניה־הרצגובינה, 1995) שעסקו בזכותו של כל פליט לשוב לביתו ובזכותו להמירה בפיצויים. הם חותרים להקים מנהלה שתיישם את ענייני השיבה ותבטל את חוק נכסי הנפקדים שעיקל את רכושם. הנרטיב הערבי מדבר על אוכלוסיית ילידים פלשתינית (Natives), אך מתעלם ממציאות שמתארים צליינים דוגמת משה מבאסולה, שביקר בארץ במאה ה־16 ומצא בכפר עלמא שבגליל "כמו ע"ו (76) בעלי בתים (משפחות) יהודים". יהודים ישבו גם בצפת, בשכם, ואפילו בעזה, אבל על זה לא מדברים. מיותר לציין שגלי הגירה ערביים מהאזור הציפו את הארץ ומשפחות מסרי (מצרים), ימאני (תימן), אל־הינדי (הודו), חלאבי (סוריה) ומוגרבי (מרוקו) הן מצאצאיהם.
כששואפים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, להשיג זכויות לאומיות לערביי ישראל ולהקים מדינה פלשתינית, חלום העוועים עשוי להתגשם. בסיוע גורמים בינלאומיים יוכרזו המשולש, הגליל הערבי ופזורת הנגב אוטונומיות לאומיות שיבקשו להסתפח למדינה הפלשתינית, והמושבים, הקיבוצים והערים יאבדו את צביונם היהודי, וישראל תאבד את זהותה היהודית.
האזרחים הערבים, בניגוד להנהגתם, עדיין כמהים לשילוב. על ממשלת ישראל לפתח ביישובים הערביים אזורי תעשייה ולהקים פארקי מדע ומתחמי קניות ובילוי. עליה לתמרץ את פרנסי היישובים, להפנות את תשלומי הארנונה מתעשייה להשקעות בשיפור פני העיר, לקידום מפעלי התרבות ולעידוד החינוך. השינוי שייווצר יעודד גם את התושבים לשלם ארנונה ולדרוש עריכת תוכנית מתאר יישובית, שתשפר את תנאי המגורים.
כשהאזרח הערבי ירגיש שמשקיעים בו, הוא ירגיש שייך. הגיעה העת להשתלבות בשירות אזרחי, בדומה לבנות ערביות דתיות המצטרפות כיום לשירות אזרחי. בשיטתיות ובהתמדה יהיה אפשר להשיב את האמון, לחזק את ההזדהות עם המדינה, למגר את הבדלנות ולהכניס תוכן בסיסמת הדו־קיום.
במקביל, על ישראל לדרוש ממדינות ערב להפסיק את האפליה ארוכת השנים כלפי אחיהם הפליטים־הערבים. במזרח תיכון שכולו פליטים אין עוד מקום למעמד מיוחד לפליטים פלשתינים.
הכותב הוא מזרחן, ד"ר ללימודי ארץ ישראל, מומחה לנושא הסכסוך הישראלי־ערבי ודובר משרד התקשורתטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו