חיילים בודדים: לחבק - גם אחרי הצבא

בצה"ל משרתים בכל שנה כ־3,000 חיילים עולים בודדים. מדובר בצעירים ובצעירות אשר עזבו את ארצות המוצא שלהם והשאירו משפחה וחברים, שפה ותרבות. הם מחליטים לעלות, לרוב אחרי שהשתתפו ברצף פעילויות חינוכיות בארצם ובתוכניות חווייתיות בישראל (דוגמת "תגלית" ו"מסע"). חלקם אידיאליסטים, חלקם מעשיים, אך המשותף לכולם הוא הרצון לבנות חיים טובים יותר בישראל, ומהר מאוד הם מבינים ששירות צבאי הוא כרטיס הכניסה המהיר ביותר לישראליות.

אף שכולנו שמחים על עלייתם של צעירים מלאי מוטיבציה אלה - האמת צריכה להיאמר: לא תמיד אנחנו, כציבור, נותנים את הדעת על הקשיים היומיומיים הכרוכים בניתוק מהמשפחה, מהחברים, מהשפה ומהסביבה המוכרת. צה"ל, כאחד הגופים קולטי העלייה המרכזיים בחברה, מקצה משאבים רבים לליווי אוכלוסייה רגישה זו. החברה האזרחית נרתמת ומשלימה חוסרים חומריים ורגשיים בתוכניות שונות, אך למרות הקושי הנובע מהמרחק הפיזי מההורים, המשבר הגדול יותר של הצעירים הללו מגיע דווקא עם שחרורם משירות.

בעוד השחרור הוא רגע משמח עבור כל צעיר, המסמל סופה של תקופה ותחילתו של חופש אזרחי, עבור החיילים העולים הבודדים הוא דווקא מחולל החרדה הגדול ביותר. זהו ללא ספק שיאה של ההתמודדות עם היעדר העורף והתמיכה המשפחתית. בנקודה זו, יותר מבכל שלב אחר בקליטתם, נדרשת החברה האזרחית "להיכנס תחת האלונקה" ולהמשיך את התמיכה שקיבלו בצבא.

מסיבה זו ממש הקימו הסוכנות היהודית וקרן מיראז', בשיתוף רשויות הצבא, את תוכנית "כנפיים", החוגגת השבוע עשור באירוע הצדעה לחיילים הבודדים. כשלושה חודשים לפני תום שירותם נקראים החיילים הבודדים למכינת הכנה להשתלבות בחיים האזרחיים. בשנתיים הבאות הם מלווים על ידי חונכים ומתנדבים ומקבלים הכוונה בתחומי התעסוקה והאקדמיה, ייעוץ משפטי וכלכלי, ליווי של אחים בוגרים ועוד.

אני פוגש בחיילים הללו. רובם ככולם בחרו לשרת שירות משמעותי בצה"ל ולתרום מיכולותיהם למען כולנו. כל מפגש מרגש יותר מקודמו ומעודד להמשיך בעשייה. הם הכוכבים במסע הכומתה של כולנו לחברה ישראלית רגישה יותר, מחבקת יותר וצודקת יותר.

מאחורי החזות הקורנת של העולה, שעלה לבדו והתגייס בהתלהבות לצה"ל, יש לפעמים בדידות גדולה. הקליטה הטובה תלויה לא רק בגופים הקולטים, אלא בדרך שבה כולנו נשכיל לפתוח זרועותינו וליבנו לעולים בחיי היומיום.